החבר של הבן דוד שלי עם 1D פרק 72 (♥)

לאחר כארבעה חודשיים~

~מנוקדת המבט של אן~

התיישבתי על המיטה הלבנה, אני לא מאמינה שכבר חג המולד ואני תקועה כאן בבית החולים!
"היי אמא!" נשמע קול צרוד ועמוק בפתח הדלת, הקול של הילד שלי.
"הארולדֱ!" קראתי בשמחה, הוא נכנס עם חיוך על הפנים והתיישב לידי על המיטה. הוא נשק ללחי ועטף אותי בזרועותיו.
זה הבן שלי…
"את משתחררת היום!" הוא אמר עם חיוך גדול, הנהנתי וקירבתי אותו אלי, "התגעגעתי אליך…" לחשתי ודמעות קטנות ברחו מעיניי.
"אמא את בוכה?" הוא שאל בעצב, "רק מאושר!" מלמלתי, הרגשתי איך עוד זוג ידיים עוטפות אותי, ג'מה.
הרמתי את ראשי, הבטתי בעיניו הגדולות של רובין וחייכתי חיוך מאושר.
אולי זה לא ה-מקום הכי שמח אבל להרגיש כל כך הרבה אהבה מהילדים שלי ומבעלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי.

"אני מצטערת.." לחשתי בעודנו בתוך האוטו- חזרה הביתה. "על מה שאל?" רובין שישב במקום הנהג ולא הסיט את עיניו מהכביש המהיר.
"אני מצטערת שלא הנכתי כלום לחג המולד, אני מצטערת שאנחנו נצטרך להיות לבד השנה ושלא הכנו לא עץ ולא ארוחה גדולה…" מלמלתי בעצב.
רובין עשה פנייה חדה וסובב את ההגה, "מה קרה?! למה אנחנו נוסעים בדרך הקיצור?" שאלה ג'מה בעודה מסתכלת על החלון הקפוא שעדים רבים הצטברו עליו.
"כי אם אנחנו נגיע יותר מהר יהיה לנו יותר זמן להכין הכול!" הוא אמר בתקווה והעלה חיוך קטן על פני.

"וואו! תיראו כמה אורות!" אמרה ג'מה בהתרגשות, "ילדים, יש מישהו בבית?" שאלתי בבהלה, כל הבית היה מואר ומקושט בצורה נפלאה.
העצים היפים שבחוץ היו מקושטים בנורות קטנות וצבעוניות, כל הגדר הלבנה הייה מלאה בכדורים ואורות.
ומעל משקוף הדלת היה תלוי דבקון גדול.
על הדלת עצמה היה עיגול של ענפים עם עלים גדולים ופרחים מרהיבים קשורים בסרט.
"אתם יודעים משהו על זה?" שאלתי בתדהמה, אך למראה מבתיהם המופתעים של כולם, הבנתי שלא.
פתחתי את דלת הבית בחשש וריח של אוכל נפלא מילא את אפי, כל הבית היה נקי ומוסר, ובאמצע הסלון היה עץ אשוח גדול ומקושט בכל טוב ובקצה שלו היה כוכב זהב.

"מה מי…" מלמלתי בהתפאלות. "חג שמח!" נשמעה קריאה וארבעת הבנים- זאין, לואי, נייל ליאם, הבנות- מאי, אביה, הדר, קורל ושירז ירדו כולם במדרגות.
"אני לא מאמינה.." מלמלתי עם דמעות ורצתי אליהם, מחבקת אותם חזק אלי ומוחצת את כולם יחד.
לאחר שחיבקתי כל אחד בתורו מאי פצחה את פיה. "באמת חשבת שניתן לך לחגוג את חג המולד לבד?" היא שאלה, הבטתי בה.
היא לבשה שמלה אדומה וארוכה וסוודר לבן ומחמם, לרגליה היו נעלי בובה לבנות ושיערה היה קלועה בצמה על הצד.
לא אמרתי דבר, רק חיבקתי אותה חזק.
עד שהרגשתי את צילו של הארי לידי, שחררתי א מאי והוא קירב אותה אליו, עוטף אותה בזרועותיו השריריות נושק לשפתיה באיטיות.
השתעלתי באי נוחות והם התנתקו, נבוכים.

~מנקודת המבט של הארי~

התנתקתי משפתייה הממכרות בטרוף של מאי בגלל אמא שלי.
חייכתי חיוך נבוך ומשכתי את מאי לחדר שלי, מחפש בעיניי את שלושת התינוקות שלי.
מבטי נח על המיטה הזוגית בה הם נחו, שלושתם ישנים ופני מלאך שרוי עליהם.
חייכתי והתקדמתי אליהם, נושק לפרד על המצח ומחייך חיוך גדול למראה עיניו הקטנות והכחולות כאוקיינוס של תומאס שנפתחו והביטו בי כמה רגעים ממושכים.
הרמתי אותו מתוך השמיכה בעדינות ולקחתי את השמיכה הנעימה מהכיסא, עוטף את גופו ומקרב אותו אלי, משעין אותו על שחמי וזז מעט בשביל שיירדם.
כשהבנתי שזה לא יקרה סימנתי למאי לרדת איתי למטה וכך עשינו.
היא הלכה מאחורי, מביטה בעיניו של תומאס שהחזיק את עצמו ער בגלל כל האורות והקישוטים המרהיבים.
כולם ישבו סביב העץ והביטו במתנות הרבות כל כך שנחו שם.
לואי הושיט את ידו קדימה ואביה סטרה עליה, מביטה בו מבמט גוער והוא משך בכתפיו בהתנצלות.
צחקקתי וכולם הפנו את מבטם אלי ואל מאי, התיישבתי על הספה וערסלתי בידי את תומאס שהביט בי בהשתהות.
"את מי אבא אוהב?! את מי?!" שאלתי בקול חמוד ונשקתי לאפו של תומאס, הרגשתי איך מבטם של כולם ננעצים בי ופלש של מצלמה.
הרמתי את מבטי וראיתי את רובין עם מצלמה ביד ומחייך.
"זה משהו שחייבים לשמר.." הוא מלמל לעצמו מחויך והלך הצידה.
"תפסיקו להסתכל עלי.." יללתי בבכינות והם צחקו, כל אחד הולך לפינה אחרת ועוסק במשהו אחר.
מאי התיישב לידי, מקפלת את רגליה ומביטה בתומאס מבט ממושך.
"אני חולה עליך…" לחשתי לאוזנה ונשקתי לשפתייה.
זהו, אני מוכן!
מחר בבוקר, זה יקרה!