החבר של הבן דוד שלי עם 1D עונה 2 פרק 9

~הארי~

הגענו סוף סוף למלון, היינו כעט בוושינגטון, עיר הבירה של ארה"ב.
גררתי את המזוודות שלי לחדר, פול החליט שעדיף שבמלון הראש נהיה כל אחד בחדר משלו, בשביל שנוכל קצת להירגע ושלא ייגמרו ויכוחים כבר בשבוע הראשון, וגם כי לכל אחד היה את בת הזוג שלו, נייל היה בחדר עם הדר, זאין עם קורל, אביה עם לואי וליאם עם שירז.
אבל אני? – אני הייתי לבד…

התיישבתי על המיטה, מוציא את הטלפון שלי ומחייג למאי, אך המספר היה תפוס, קיללתי קללה עסיסית וזרקתי את הטלפון על הרצפה.
יוצא החוצה מהחדר, לא מופתע לראות את לואי ונייל משחקים כדורגל.
אחרי הכל, כל הקומה הייתה שלנו!
"רוצה להצטרף?" שאל לואי, הנדתי בראשי, לא היה לי מצב רוח לשחק…למען האמת לא היה לי מצב רוח לשום דבר!
"תקשיב אחי, אתה חייב לצאת מזה! הבנתי שאתה עצוב, הבנתי שאתה מבואס אבל אתה חייב להמשיך! אתה לא יכול לעצור את החיים שלך רק בגלל בחורה! עד כמה שאני אוהב את מאי ושאתה קשור אליה, אתה חייב להמשיך הלאה! היא לא הייתה רוצה שאתה תתקע שם כל כך הרבה זמן! אתה חייב להבין שבחיים אין רק עליות כי על כל עליה תהיה לך ירידה, אתה תתפוס את עצמך בידיים ותצא מהחרא שאתה שקוע בתוכו! תרים את הראש ותילחם כמו גבר!" אמר נייל. "ואם אתה לא הולך לעשות את זה אז למה אתה עדיין פה, אחרי הכל, לא עדיף שתחזור חזרה ללונדון?" הוא אמר בעוקצנות ועצביים. "ואז תהיה עם מאי שלך, כן, תשכח מהחיים, תשכח מכל המעריצות שמחכות לראות אותך, תשכח מהחברים שלך ומהקרירה שלך! תשכח מהכל אבל תחזור למאי! שאני אומר לך מראש, לא תרצה לראות אותך אם זה מה שתעשה." הוא סיים. פניו הנחמדים הפכו כעוסים ומלאי זעם, העורק הראשי בלט בצווארו והוא נראה מפחיד, כאילו שבעוד רק הוא הולך להחטיף לי את המכות של חיי.
הרכנתי את ראשי, פחדתי, לא האמנתי שאגיד זאת אך פחדתי ממנו. פחדתי מאוד.
"אמרתי לך להרים את הראש!" הוא צרח, הרמתי את ראשי, מביט בו בהיסוס, הוא עדיין נראה עצבני מאוד, אך הוא רק בעט בכדור וזה עף ושבר את החלון, הבטתי בו בבעתה, לא יודע איך להגיב, אך דבר אחד ידעתי.
הוא צודק.
הוא נהם לעברי ונכנס לחדר שלו ושל הדר, תורק את הדלת בעצבים.
הבטתי בלואי, מנסה למצוא כל טיפת נחמה ארורה אך הוא רק הביט בי עם אכזבה ניקרת והניד בראשו, כלא מאמין מה קרה מרוב אכזבה.
הוא הסתובב ונכנס גם הוא לחדר שלו ושל אביה, סוגר את הדלת.
בעטתי בקיר, משחרר צעקת עצבים שהייתה עצורה בתוכי זה זמן מה…

נכנסתי לחדר המקלחת, פושט את בגדי וזורק אותם על הרצפה, מכוון את המים ונכנס תחת הזרם, נותן למים להרגיע את עצבי ומאפשר לדמעותיי לרדת, עד לרגע בו שמעתי את הטלפון שלי מצלצל. מאי.
סגרתי את המים במהירות, עוטף את עצמי ברשלנות במגבת ורץ לנייד שלי, מעביר את הירוק ושם אותה על רמקול. "היי…" היא אמרה, קולה היא שבור, אך היא דאגה לשמור על עליזות משמחת.
" יפה שלי…" לחשתי, היא צחקה, "אני לא כל כך יפה עכשיו." היא אמרה. "מה אתה עושה?" היא שאלה, "מתנגב, הייתי במקלחת כשהתקשרת." אמרתי, וכך באמת עשיתי, הייתי עסוק בלנגב את גופי הרטוב והספוג במים.
שנינו שתקנו. לא ידעתי מה להגיד, תחושת הגעגועים הרגה את נפשי והדחף להיות עם משפחתי פילח את ליבי.
"אני מתגעגע." אמרתי, למרות שידעתי שאין שום צורף לבטא זאת במילים, הגעגועים תקפו את שנינו. "פול אמר לך?" היא שאלה לבסוף, "כן, אני אראה אותך בהופעה הראשונה?" שאלתי, חיוך קטן של תקווה עלה על שפתיי, אך הורדתי אותו מיד, אין לי טעם לפתח ציפיות.
לפי מה שאני הבנתי מכמה שיחות עם ג'ייק, הוא הולך לנצל את זה שמאי לא תהיה עסוקה בי כל היום והוא הולך למלא לה את לוח הזמנים מהסוף להתחלה..
"אני מקווה, אני יוכל לבוא רק בגלל שיש תצוגת אופנה באזור שלכם בוושינגטון יום אחרי ההופעה ואני משתתפת בה, אז אני מקווה שאני אצליח להגיע להופעה." היא אמרה. "אבל אני לא יוכל להביא את הילדים, הם לא יוכלו לבוא איתי הפעם…".
ידעתי שאין טעם להתווכח, אני צריך להגיד תודה שלפחות היא באה ולא להיות קוטר מעצבן שרק יגרום לה לרגשות אשם.
שוב פעם שתיקה. כאילו שכמעט שלוש שנים ביחד ופתאום אין לנו יותר מה להגיד…
"א-אני ח-חייבת ל-לכת.." היא גמגמה. רציתי לעצור בעדה, אך השיחה נותקה.
ואני נשארתי מביט בטלפון, מחפש כל סימן חיים שיראה לי שהיא סתם צוחקת עלי….