החבר של הבן דוד שלי עם 1D עונה 2 פרק 8 ♥

נכנסתי לבית…הבית שלי ושל הארי.
בכל פינה שאני מביטה בבית אני נזכרת בו, בשיער המשי שלו, שכבר לא כל כך מתולתל..
נאנחתי, לא פלא שכל פינה מזכירה לי אותו, זה הבית שלנו, השכנים שלנו הם הבנים, אך אני והארי בחרנו לגור בית נפרד, גם בגלל הילדים וגם בגלל האירוסים.
שהרגשנו שזה כבר פחות מתאים שנגור כולנו ביחד, אך אנחנו עדיין נפגשים כמעט בכל יום, והם נכנסים לכאן חופשי.
עד שהדלת נעולה, משום שאין להם מפתח.
הבטתי בילדים רצים לספה, כן, הם כבר יודעים ללכת ולרוץ, והם מתלהבים מכך כל כך שהם רצים לכל מקום אפשרי, כן, אפילו לכביש.
הדלקתי להם את הטלוויזיה, היא פשוט בייביסטר מצוין בשבילם, הם מרותקים אליה כל כך שהם יכולים לשבת שם שעות!
הלכתי למטבח, מוציאה את האוכל מאתמול ומחממת אותו.
התיישבתי על השולחן, אני עדיין בת 19, למרות שאני כבר אמא….

~פלאשבק~

"אני אוהב אותך…" הארי לחש, ממשיך לנשק אותי באגרסיביות, מחזיק במותני בחוזקה ולא נותן לי לברוח אפילו צעד אחד, הוא הצמיד אותי אליו, מעמיק את הנשיקה ומשעין אותי על השיש.
ידי מיד קפצו לשיערו וידיו התפתלו מתחת לחולצתי, מעביר בי צמרמורות מטורפות.
הארי עזב את שפתיי הנפוחות והאדומות ועבר לנשק את צווארי, נשיקות קטנות וחטופות שגרמו לגופי להשתגע.
"אמא…" דארסי נכנסה בדשדוש למטבח, עיניי נפקחו לרווחה.
דארסי הקטנה עמדה שם, הדובי החום שלה משתלשל מידה על לרצפה ונגרר מאחוריה, היא לבשה את הפיג'מה הארוכה שלה, שיערה המתולתל והחום היה מבולגן והיא השאירה את עיניה פתוחות במאמץ.
"הארי די…" לחשתי, אך הוא המשיך לנשק את הצוואר שלי, יורד מעט לשקע שבים הכתף לצוואר.
"הארי!" אמרתי, חובטת בגבו, הוא נהם, מסתובב ומביט בהפתעה בדארסי, הוא הרים אותה על ידיו.
"מה קרה פיצקי?" הוא שאל, "אני לא מצליחה לישון…." היא מלמלה, ראשה נשמט על כתפו של הארי, עיניה הירוקות נעצמו והיא נפלה לשינה חזקה.
הוא חייך אלי, יוצא מן המטבח והולך לשים את דארסי חזרה בחדרה…

~סוף פלאשבק~

הבטתי ברצפה, דמעות התנקזו בעיניי, הרגשה רעה הציפה אותי מחשבות רעות לא הניחו לי, מחשבות על כך שאולי הארי יבגוד בי, על כך שאולי הנשיקות החטופות שהיו לנו לא יחזרו, לא אלו ולא הרגעים בהם התמכרנו אחד לשנייה ונפלנו לרגלי זה לזה, נשבים בצבעי העניים אחד שלא השני ודבר אינו מסיך את דעתנו…
שאולי כל זה, לא יחזור…

~מנקודת המבט של הארי~

הדמעות לא פסקו על לחיי, כעסתי על נייל כל כך, שלא נתן לי לחזור לשם, שהוא תפס אותי ומשך אותי פנימה למטוס.
למרות שאני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות, אני כל כך עצבני עליו שאני פשוט לא מפסיק לצרוח עליו את נשמתי.
"למה עשית את זה?!" צרחתי, "אתה לא מבין שאני רוצה להיות איתה עכשיו?" שאלתי, הוא רק הביט בי במבט כואב.
לא הפסקתי לבכות, חשבתי רק על המבט שמאי תלתה בי כשנייל משך אותי פנימה, מבט עצוב כל כך, הלב שלי פשוט נקרע!
והמשפט שפרד צעק רגע לפני שעלינו על המטוס הוא זה גרם לי לנסות לחזור לאחור.
'אבא אל תלך!!' הקול הקטן שלו התנגן לי בראש, שוב ושוב ושוב, כמו תקליט שבור.
"אבא אל תלך…" מלמלתי, "מה?" שאל נייל בבלבול, "אבא אל תלך, זה מה שפרד צעק כשעלינו למטוס…" אמר בעצב, משפיל את ראשי.
"הארי…א-אני מצטער. לא שמעתי אותו…" לחש נייל, מבט של רחמים הופיע על פניו.
התיישבתי, נכנס לתמונות בטלפון שלי, עובר תמונה תמונה, כל אחת גורמת לי לחייך יותר מהשנייה.
כל התמונות היו שלי, של מאי ושל הילדים.
תמונות של מאי שנרדמה על הספה כשהילדים לידה, תמונה שלי ושל מאי מתנשקים, תמונה של פרד מתמרח בצבעי גועש…
קיבלתי סוף סוף את ההודעה ממאי, פתחתי את שומר המסך במהירות, מקליד את הסיסמה שלי, אשר מרוב מהירות טעיתי בה מספר פעמיים.
ישר נכנסתי להודעה, מצפה כבר לקרוא את הכתוב, מצפה כבר לסימן…
חצי מהחיוך הגדול שהיה על פניי נשבר, הלב שלי נצבט חזק.

'גם אני מתגעגע…' כתבתי, שולח, מאי ראתה את ההודעה, אך היא התנתקה.
עצמתי את עיניי, זאת הדרך הכי גרועה להתחיל סיבוב הופעות!
'ג'ורג' קורא לי, תתקשר אלי כשאתם נוחתים ♥' היא כתבה. הנחתי את הטלפון בצד, מביט דרך החלון בשדות הפרחים רחבי הידיים בצבעים שונים שנמצאו מתחתינו..
דמיינתי שאני ומאי נמצאים שם, שאני רודף אחריה בעוד שנינו צוחקים בקול רם, שאני תופס אותה ומנשק אותה עוד אחת מהנשיקות המדהימות שלנו.
שאני מניח פרחים בצבעי הקשת סביבה גופה ששוכב על הקרקע, שהילדים רצים אלינו וצוחקים…
אך זה לא יקרה. לא בזמן הקרוב בכל אופן, משום שהפאפרצי ילכו אחרי לכל מקום ואני לא אצליח להרחיק אותם ממני כמו בלונדון, והסיכויים שאצליח ליצור רגע כל כך מאושר שכזה במציאות, טוב, הסכיויים צונחים לאפס מרגע לרגע שאנו מתקרבים להתחלה הרשמית של סיבוב ההופעות שלנו.
לא שאני לא שמח מזה! סיבוב ההופעות זה אחד הדברים הכי כיפים שיש!
לראות מעריצים מכל העולם, לשיר כל יום, הופעות, צחוקים ונסיעות, לראות מקומות חדשים ולהיזכר ברגעים ישניים!
אבל עכשיו הכל מרגיש כל כך מוזר, כי אני הקמתי משפחה, ועכשיו אני צריך להיפרד….
"איך אתה?" פול התיישב לידי, "זה מרגיש כאילו מישהו לקח את הלב שלי, קרע אותו לחצי והשאיר את החצי הזה באנגליה…" מלמלתי, הוא הנהן, "הכל יהיה בסדר הארי! דיברתי עכשיו עם מאי, היא מתכוונת לבוא להופעה הראשונה בעוד שבוע, זו שהמשפחות של כולם באות אליה, ההופעה הראשונה, היא תנסה להביא את הילדים, אבל היא אמרה שהיא לא תוכל להתחייב להביא אותם." הוא אמר, הנהנתי, "תודה פול, על זה שאתה תמיד דואג שהכל יסתדר איך שהוא…" מלמלתי, חיוך קטן של תקווה עלה על שפתיי וניצוץ של התרגשות כבר קפץ לעיניי..
עוד שבוע….