החבר של הבן דוד שלי עם 1D עונה 2 פרק 5…

עצמתי את עיניי, מתקפלת בכאב, נאנקת ומנסה להחזיר את נשמתי אל רעותיי הצורבות. "לא…לא!" שמעתי את הארי ממלמל, חשתי כיצד ידיו של הארי עוטפות אותי, "אני כל כך מצטער אישה שלי, כל כך!" הוא אמר והחרטה הייתה גדולה בידו, פקחתי את עיניי, מתעלמת מהארי ומביטה בבטן שלי, אשר סימן סגול וכחול החל להתכהות עליה. הארי עצם את עיניו, דמעות החלו לרדת על לחיו, "בחיי שאני כל כל מצטער, בבקשה מאי, "רק תסלחי לי….אני יעשה הכול! אני נשבע!" הוא אמר, מחבק אותה בצורה של תכאיב לי, אך הכאב היה עצום גם ככה, ואני הייתי צריכה לעשות הכל רק לא לבכות. הרגשתי את הארי רועד מעט, הבטתי בו, עיניו היא עצומות ושיניו אחזו בשפתו התחתונה בחוזקה, דמעות ירדו אט אט על לחיו, מרטיבות אותן. הוא בכה. הוא ניסה לעצור את עצמו אך הוא פשוט לא הצליח, כעסתי עליו, מאוד! אך לא יכולתי לראות אותו ככה, ליטפתי את פניו, משחררת את שפתו התחתונה ומנגבת את דמעותיו, המעשה גרם לו לפקוח את עיניו ולהביט בי. קירבתי אליו את ראשי, מלטפת עם שפתיי את שפתיו בנועם, העמקתי מעט את הנשיקה, ומבלי שהוא היה מוכן הכנסתי את לשוני לפיו. הוא הפסיק את הנשיקה, "א-איך את יכולה?" הוא שאל, "איך את יכולה להמשיך לסבול אותי?! אני הרבצתי לך! למה את מנשקת אותי?" הוא שאל בצער, "אני כועסת הארי, כועסת מאוד! אבל אני אוהבת אותך יותר משאני כועסת עליך ואני לא רוצה שתבכה בגללי." אמרתי, "איך זה שאת כל כך טובה אלי?!" הוא שאל, "כי אני אוהבת אותך הארי…" לחשתי לו, "אמא…." שמעתי קול, "אמא…" הקול שוב, פרד הביט בי בעניים עצובות, "הוא דואג לך.." אמר הארי, פרד זחל אלי, מנסה לטפס על בטני אך הארי מיד משך אותו משם והניח אותו בינינו, נישקתי את אפו הקטן והמתוק של פרד, "אמא" פרד לחש שוב, חייכתי אליו, "איך אני אוהבת…" לחשתי לו, הוא הביט בי במבט משתהה ואז בהארי הביט כועס.
יבבה נפלטה מפיו של הארי והוא חיכך את פניו בצווארי, כאילו מבקש להיעלם כמה שיותר מהר. "אני כל כך מצטער…" הוא אמר, "טוב, קח את הילדים, אנחנו חוזרים הביתה." אמרתי ואופק עזר לי להתרומם וללבוש בגדים להחלפה מעל בגד הים. "אתה בסדר?" שאלתי הוא הנהן, "אם הוא ייעשה לך משהו את מתקשרת אלי והוא מת ברור?!" הוא שאל בתוקף ונשק ללחיי, מחבק אותי בעדינות כדי שלא יכאב לי…
הארי נעמד לידי, ראשו מושפלת והוא אחד בידיהם של שלושת הילדים אשר הביטו בי במבט מבולבל, "בואי." אמר אופק, הוא הרים אותי כמו כלה אך דאג שלא יהיה לי לחץ על המקום הכואב, "אתם כבר הולכים?" לואי צעק לנו מהמים, כולם היו שם, כך שהם לא שמו לב מה קרה. "כן!" הארי צעק לו עם ראש מושפל.
אופק הכניס אותי לאוטו ואירגן את הילדים בפנים. הארי נכנס לידי, מנסה שלא לעשות כלום כאשר אופק חיבק אותי ונשק למצחי ולשתי לחיי, מתרחק מהאוטו ומנופף לי לשלום.
"אני מצטער…" אמר הארי, לא מסיר את עיניו מהכביש. נאנחתי, "הארי, אם תגיד עוד פעם אחת שאתה מצטער אני אדאג שגם לך יהיה סימן כזה!" אמרתי אך הוא לא חייך, "ז-זה השאיר לך ס-סימן?" הוא גמגם, "אני אראה לך כשנגיע לחדר, ואל תדאג, אני אלך מחר לרופא והכל יהיה בסדר." אמרתי והנחתי את ידי על ירכו, "אני פשוט לא מבין איך את סולחת לי, אני השארתי לך סימן בבטן, את אמורה לשנוא אותי ולא לאהוב אותי יותר לעולם לא?" הוא שאל, "אני לא מבין מה עשיתי כל כך טוב שקיבלתי אותך…" הוא אמר והביט בי, הוא ניסה לחייך אך לא ממש הצליח.
"הארי, אני לא הולכת לעזוב אותך, יש לנו ילדים ואנחנו מאורסים, אין לי סיבה לעזוב אותך חוץ מזה, טעויות קורות…" היא אמרה.
"אה אממ…דרך אגב, הרופא שלך התקשר אתמול ויישנת.." הוא ניסה לשנות את נושא השיחה. הרמתי גבה, מחייגת במהירות לרופא שלי.
"מאי, את שומעת?" הוא שאל" כ-כן.." מלמלתי, "הנתונים של הבדיקה הם..טוב הם, הם חיובים, אני כל כך מצטער לבשר לך את זה ועוד יותר שבטלפון בכלל, אבל את בולמית שוב." הוא אמר בעצב.
המהמתי, לא יודעת איך להגיב, אז פשוט ניתקתי את השיחה, זה באמת לא בשורות שהוא אמור להגיד לי בטלפון, ובהחלט לא משהו שאני רוצה להתמודד איתו שוב.
כל דבר.
רק לא דברים מהעבר שלי….