החבר של הבן דוד שלי עם 1D עונה 2 פרק 3

~מנקודת מבט כללית~

"איפה מאי?" שאל הארי, מביט בנייל ולא מסיר ממנו את עיניו הירוקות.
"היא הלכה לנוח, היא לא מרגישה טוב…" היא מלמל והתיישב, "אני אלך לראות מה איתה." הוא אמר וקם.
"לא! היא…היא רוצה לישון." הוא תירץ. הוא משך בכתפיו ועלה למעלה למעלה. בכל מדרגה שפסע עליה המחשבות התחילו לתפוס יותר ויותר נפח בראשו, מחשבות רעות וטובות כאחד.
'ומה אם היא עשתה לעצמה משהו…?' קול בו שאל, אך מיד ביטל את האפשרות. 'ואולי היא כועסת עלי…?' גם אפשרות הזאת עלתה בראשו, מה שיצא כך שהוא עמוד מול הדלת ובוהה בה, מנסה להחליט אם להיכנס, אך מבלי שאפילו שמם לב, באופן אוטומטי סובב את הידית ונכנס פנימה.
מסתכל על שיערה החום עם הקצוות הבלונדיניים שהציצו מבין השמיכות, מאי שכבה שם.
הוא התקרב, מתיישב לידה ומלטף את שיערה הגולש והרך. היא המהמה, "מה קורה?" הוא שאל, מנסה להבין מה קורה. "אני מרגישה לא טוב…" היא מלמלה, והוא הנהן. "רק שלא הדבקתי אותך…" הוא גיחך.
"אני רוצה נשיקה…" היא לחשה, הוא חייך חיוך גדול והצמיד את שפתיהם, מקבל זרם חשמלי שמרטיט את גופו.
הוא פיסק את שפתייה עם שפתיו והחדיר את לשונו לפיה, חוקר אותו בפעם המיליון לפחות.
היא עשתה את אותו הדבר, גורמת לגופו להתרכך ולעשות רפוי תחת מגעה, הוא ידע בדיוק את ההשפעה שלה עליו ואת שלו עליה, הוא ידע בדיוק שברגע שהוא יעמיק עוד את הנשיקה היא תהיה שלו, רק שלו.
אך לצערו, גם היא ידעה זאת, מה שגרם לה לנתק את הנשיקה ולהביט בעיניו. "למה…" הוא לחש, עיניו עדיין עצומות ושפתיו אדומות מנשיכות קטנות ומשליטת כוחות שלו ושל מאי.
"כי אני לא רוצה את זה כאן…בבית של ההורים שלך, אני רוצה את זה בבית שלנו." היא אמרה, "זה יקרה בכל מקרה, אם את תרצי ואם לא…" לחש לה, מרגיש את הצמרמורות שעוברות בגופה תחתיו.
הוא החדירה את ידו מתחת לחולצתה, מלטף ליטופים ארוכים ונעימים את גבה ומנשק את צווארה, יוצר לה היקי.
"הארי…" היא גנחה, גורמת לו להתלהט יותר ויותר, "הארי…" היא לחשה שוב, הפעם הוא עצר, מביט בעיניה הירוקות והיפות, "אני רוצה לנוח…אין לנו הרבה זמן ואני לא מרגישה כל כך בטוב, אני רוצה שיהיו לי כוחות לאחר כך…." היא לחשה לו, הוא הנהן, מבין את המצב למרות האכזבה שניסה להסתיר. "אני רוצה לפנק אותך בבית שלנו, כשנהיה סוף סוף בבית החדש שלנו.." היא לחשה לו, גורמת למחשבות לצוף בראשו ולראשו הערמומי לעבוד, החיוך הגדול שלו לא איחר להופיע, "לכבוד העניין, שאנחנו עוברים היום. היום בערב אנחנו נצא, אני את והילדים לטיול, אני רוצה שסוף סוף יראו את המשפחה היפה שלי ואחרי זה….בואי רק נגיד שאת צריכה ללבוש משהו יפה וסקסי במיוחד…אנחנו נצטרך לוודא שהילדים ישנם חזק. כי את הולכת לצרוח את השם שלי עד שכל השכונה תשמע…" הוא לחש לה, גורם לגופה להתקשח, בדיוק מה שהוא חשב שיקרה, והליטופים על גבה לא תרמו למצב, הוא חזק לנשק את צווארה בדיוק בשנייה הנכונה, בדיוק ברגע שהיא הפכה לשלו.
צלצול הטלפון של מאי נשמע, מה שגרם להם להתנתק ולידה לנטול אותו.
היא הסתכלה על המצג וחיוך קפץ לפנייה. "מה קורה אופק?" היא שאלה בחיוך, היא צחקה בקול גדול, עוצמת את עיניה ונאנחת. הוא הביט בעיניה, מנסה לחשוב האם כך היא ניראת כאשר היא מדברת עימו גם.
היא הביטה בו וחייכה חיוך קטן ובישני, "אהוב שלי, אני אדבר איתך יותר מאוחר טוב?" היא שאל, רק שהחיוך של הארי ירד ברגע ששמע זאת, הוא הרכין את ראשו.
"הארי…" היא לחשה, מלטפת בידיה החמות את פניו, הוא המהם, "נו, אל תיקח זאת ברצינות! אופק הוא אחד החברים הכי טובים שלי! הוא כמו אח בשבילי!" היא אמרה, נושק ללחיו.
הוא הנהן, נשכב לידה ומניח את ראשו על בטנה שעלתה וירדה בגלל נשמותיה.
" מה עם הילדים?" שאלה, הוא נאנח, "הם יחכו…." הוא מלמל, "אבל הן רק תינוקות!" היא אמרה והוא גילגל את עיניו, "אתה רצית תינוק מההתחלה! עכשיו תצטרך לטפל בהם." היא המשיכה, "ואם אתה תרצה עוד ילדים בעתיד, גם בהם תצטרך לטפל…" היא אמרה בחיוך, "אני פשוט…" הוא החל והיא קטעה אותו בנשיקה, מושכת אותו אליה, משחקת בתלתליו בדרך שהכי מרגיעה אותו. הוא המהם, נושק לצווארה ומנסה להסיח את דעתה. "נו, לך…" היא לחשה לו והוא נהם שוב אך הפעם בכעס. הוא התרומם ויצא מהחדר, אוסף את שלושת התינוקות בידיו ועולה למעלה למאי. "קחי." הוא אמר ונשכב לידה. "ואתה עוד אמרת שתהיה אבא טוב…" היא אמרה לעצמה בעצבנות וקמה, אוחזת מיד בשידה כאשר הכל פתאום נעשה שחור בעיניה, היא טלטלה את ראשה והכל חזר ונהיה בהיר. "את בסדר?" הוא שאל, היא נאנחה והרימה את פרד ותומאס, מקרבת אותם אליה ואת דארסי היא הניחה לידה.
היא עצמה את עיניה, נאנחת ולא אומרת מילה. "אני מצטער…" לחש, "אין לך על מה, אתה עדיין צעיר וזה שנכנסתי להריון מוקדם מאוד זאת לא רק אשמתך." היא אמרה אך לא פקחה את עיניה.
"לא…זאת אשמתי, אני הכנסתי אותך להריון…זאת אשמתי." הוא אמר והרכין את ראשו, היא פקחה את עיניה, "הארי…אני לקחתי את ההחלטה הזאת, זאת לא רק האחריות שלך, זאת גם שלי. אנחנו ביחד בזה." היא אמרה, מלטפת את פניו ונאנחת. הוא הנהן, עוצם את עיניו ושוקע בשינה אשר הופרע במידיות כאשר מאי תלתלה אותו מעט.
הוא המהם, "אנחנו צריכים לצאת לראות את הבית…" היא לחשה והוא חייך, "אני רוצה כבר לגלות על הילדים, אני רוצה שכל העולם ידע שאני מאורס עם שלישיה מקסימה!" הוא אמר בעודו לובש את מכנסי הג'ינס שלו ומסדר את החולצה הלבנה שלו ואת המעיל החם ביותר שלו.
"את מוכנה?" הוא שאל, הנדתי בראשי, מסדרת את שיערי במראה, מסדרת טיפה את האיפור ואת בגדי.
לקחתי זוג נעליים עקב גבוהות בצבע שחור חלק, הבטתי בהארי שבהה בנעליים שבחרתי. "את…את רוצה ללכת עם…עם זה?!" הוא שאל, הנהנתי, "אבל.." הוא החל, נאנחתי, מחזירה אותם למזוודה ולוקחת מגפיים שחורות, אך שהעקב שלהן גם היה גובהה ומחודד. נעלתי אותם, מסתגלת במהירות לכך שאני על עקביים גבוהים במיוחד, סידרתי את המעיל שלי, מביטה שוב פעם במראה וממשיכה לסדר טיפה את שיערי. "את מושלמת…" הארי לחש באוזני, למרות העקבים הגבוהים הוא עדיין היה גבוהה ממני, לא בהרבה כעט אך עדיין יותר גבוהה.
"מאי, אמא שלך התקשרה, היא אמרה שהיום כולנו נבוא לאכול אצלה." אן נכנסה לחדר, מאי הנהנה בחיוך, למרות שאיש לא ידע מה עובר לה בראש, או על זה שהיא לא ראתה את אימה כמעט חמישה חודשיים מלבד הפעם ההיא בשדה התעופה.
ג'מה נכנסה בריצה לחדר, "מאי!" היא התנשפה, "יש איזה מישהו ממש, ממש, ממש, ממש לוהט וחתיך הורס שזה מפחיד ונראה לי שהוא דוגמן והוא מחפש אותך!" היא אמרה, עיניה פעורות לרווחה, "יש לו שיער בלונדיני מדהים ועניים חומות עם ניצוץ מדהים כזה וחיוך ממיס כזה…" היא מלמלה, "אופק!" מאי צרחה ורצה למטה במהירות, מתנפלת בחיבוק דוב על חבר הילדות הטוב שלה.
"גם אני התגעגעתי אליך קטנה…" הוא לחש לה, מוחץ אותה בחיבוק חזק. "התגעגעתי…" היא לחשה, מתעלמת מכל המבטים שננעצו בהם. היא עצמה את עיניה, "די נו…אל תבכי.." הוא מלמל והיא צחקה, "אנחנו צריכים להיפגש יותר…אני לא מוכן שניפרד ככה יותר…" הוא לחש, לא משחרר את החיבוק החם והאוהב שלהם.
היא הנהנה חלושות, נותנת לדמעות לרדת על לחייה, היא אפילו לא תיארה לעצמה שהיא התגעגעה אליו כל כך.
"אני מתגעגע לימים שהיינו רוכבים על סקטבורד ברמפות הענקיות ולזמנים שהיינו עושים תחרות ריהצ עד לים אחרי הלימודים, וכשהיינו רוקדים ביחד, ועושים מרתונים של חברים ביחד…" הוא אמר, "אני מתגעגע לזמנים שהיינו הולכים בחרוב מחזיקים ידיים ועושים פרצופים לכל מי שהיינו רואים, או שהיינו קונים מליוני כובעים מגניבים ומצטלמים עד שהיה נגמר המקום במצלמה…" הוא אמר, מאי לא אמרה מילה, אף לא הגה ברך מפיה. "או מהזמנים שהייתי בורח באמצע הלילה מהבית ונכנס לחדר שלך מהחלון, הייתי מעיר אותך והיינו נרדמים מחובקים עד הבוקר.." הוא מלמל, מאי רק הידקה את חיבוקה באופק, לא מוכנה להרפות. "אז…אולי תבוא גם אתה לארוחה היום?" שאלה אן, מאי התנתקה מהחיבוק החם של אופק באי רצון מוחלט, "אני הייתי רוצה…אבל אנחנו לא נוכל להיות שם בלי שפרי וג'סטין יבאו את יודעת." הוא אמר בחיוך והיא צחקה, "ברור! אפשר להזמין גם אותם…התגעגעתי לחבורה הזאת." היא מלמלה, "והחבורה הזאת התגעגע לרבע ממנה שנעלם!" הוא סינן והם צחקו. "אז אתה החתיך הורס שג'מה דיברה עליו…" אמרה אן וג'מה, שעמדה לצידה האדימה במהירות. "אמא…" היא יללה וכולם צחקו, מלבד הארי שהמביט באופק במבט בוחן ואותו הדבר עשה אופק על הארי, חושב כבר על כל הדרכים להרביץ שלו אם הוא ייפגע בליבה של מאי. "לאן אתם הולכים?" שאל לבסוף, "אני והארי עוברים לבית משלנו אז אנחנו הולכים לראות כמה בתים שיהיו קרובים לבית של אמא שלי.." היא אמרה והחיוך נמחק מפניו, "אני לא יכול להגיד שזה טוב ולא יכול להגיד שזה רע." הוא אמר, "מ..מה זאת אומרת?" שאלה מאי בבלבול מוחלט, הבטן שלה התחילה להתהפך, היא מעולם לא ציפתה לתגובה שכזאת מהחברים שלה.
"אני אומר שזה טוב בגלל שאת מקימה משפחה, ועד כמה שאת צעירה…את מאושרת." הוא אמר, אך עדיין לא חייך כלל. "אבל את מתרחקת, את מתחילה לשכוח מאיפה את באה, כל מה שיש לך בראש זה רק וואן דיירקשן, הארי והילדים! ומה עם הקרירה שלך? חשוב מזה, מה עם החברים שלך?!" הוא שאל, פה זה כבר עבר את הגבול אצלו, הוא התחיל להתעצבן, הוא לא ציפה שזה מה שיקרה אבל זה בדיוק מה שקרה.
"מה עם החברים שתמכו בך בתקופות הכי רעות שלך מאי?! כבר שחכת אותם? אה נכון… את לא שחכת, את פשוט החלפת אותנו." הוא אמר בכעס ויצא מהדלת בעצבים.
מאי נותרה בשקט, דמעות החלו להתנקז בעיניה, היא לא כעסה עם אופק, על ג'סטין או על פרי, היא כעסה על עצמה.
ורק על עצמה, אופק צדק, היא באמת התרחקה, הם תמיד היו בלב שלה ותמיד יהיו, אבל הם כבר בקושי מדברים, והיא בקושי מתייחסת אליהם. "איך הוא מעז…" מלמל הארי בכעס, "הוא צודק הארי.." היא לחשה, "אני באמת לא מתקשרת איתם כבר, אנחנו בקושי שומעים אחד מהשני, יש להם את הזכות המלאה לשנוא אותי…" היא מלמלה, יוצאת החוצה מבלי להגיד מילה, מתעלמת מכך שהמעיל נשאר בבית והקור החל לחלחל לעצמותיה, היא רק רצתה למצוא אותם ולהתנצל, היא רק רצתה….היא רק רצתה…היא כבר לא ידעה מה היא רוצה
היא התאכזבה מאופק שאמר לה זאת כך, אך היא הרגישה אשמה ובושה על כך שהתעלמה מהחברים שתמיד היו שם, תמיד היו גם כשהיא ניסתה להתאבד וגם כשהיא הייתה נשארת בלילה ערה, בוכה.
הם תמיד באו ותמכו, תמיד הגנו ושמרו, תמיד ניסו לשמח אותה ותמיד הצליחו, תמיד הצליחו לגרום לה להיות כמעט מאושרת….
אבל היא, היא התעלמה מהם, היא עשתה כאילו הם אינם קיימים, כשהם אלו שבעצם תמיד דאגו שהיא תהיה קיימת, שהיא זאת שחשבה שהכל בסדר כל הזמן כשהם אלו שבכל רגע דגו שהכל באמת יהיה בסדר…
שהם אלו שהתעמתו איתה על כך שהיא חייבת להיכנס למכון גמילה כי מה שקורה לה יצא כבר מכלל שליטה, כשהם אלו שלא הניחו לה לנפשה בכל מצב למרות שהיא אמרה להם כי הם ידוע שהיא צריכה אותה הכי שיש…