החבר של הבן דוד שלי עונה 2 פרק 14 חלק א

הוא צעק עלי עוד כמה פעמיים.
אך אני כבר לא הקשבתי, העולם סביבי התערפל והריאה שלי התשטשה עם מסך חדש.
אני לא בוכה. אני לא בוכה. אני לא בוכה.
דמעה אחת בוגדנית ירדה במורד לחיי.
לא. זה לא קורה לי. לא! אל תבכי!

-מנוקדת המבט של הארי-
לפתע הבחנתי בדמעה שזלגה על לחייה של מאי. אגרופיה היו קפוצים ושפתיים מכווצות.
עיניי נפערו לרווחה. "מאי…" לחשתי ובין רגע הסחר שלה נפרץ ועשרות דמעות קטנות זלגו על פניי .
" מאי!" צעקתי ומשכתי אותה אלי, מחבק אותי בחוזקה למרות כל ההתנגדות שלה. למרות שהיא צרחה והשתוללה בין ידי.
לא הסכמתי לתת לה ללכת. נשקתי לראשה. מחזק את האחיזה שלה.
עיניי נפערו לרווחה בכאב ברגע שהברך שלה פגשה במפשעה שלי.
יללתי בכרב אך נשארתי עומד, מחבק אותי בחוזקה בזמן שפניי מתכווצות בכאב.
"תעזוב אותי! " היא צעקה. "לעולם לא." לחשתי לה. היא רק בכתה.
לא התאבקה, לא זזה. רק בכתה בזמן שראשה נשען על החזק שלי וידי עוטפות אותה מחדש.
"אני אוהב אותך." אמרתי. "אני לא הולך. אני אוהב אותך." אמרתי.
"הארי…" היא לחשה. הסתכלתי לתוך עיניה, מנשק אותה באטיות.
"בואי." אמרתי והתיישבתי על המיטה המבולגנת.
הושבתי אותה עלי, ידי קופצות לפניה ומנגבות את הדמעות והאיפור שנמרח.
"אל תבכי…" מלמלתי בשקט. "אחרת אני אתחיל לבכות." היא צחקה.
"אני אוהב אותך. שלא תחשבי אחרת לעולם. נכון, זה מתסכל שאת לא אומרת לי דברים כאלה, אבל גם כשאני כועס וצועק וגם כשאני מתנגד ומקנא, בפנים. אני תמיד אוהב אותך ואת הכי חשובה לי מהכול." אמרתי לה.
היא חייכה אלי, מנשקת את שפתיי בקלילות.
"אני אוהב אותך!" לחשתי ונשקתי לצד ראשה. " אל תצעק עלי שוב הארי…" היא לחשה. הנהנתי. ראשה התחפר בחזה שלי בעוד ידי מלטפת את גבה מתחת לחולצה.
האמת שלא כל כך הבנתי מה הולך כאן, כל הסיטואציה שעברה הרגע הייתה די מוזרה.

"את אמורה לקבל?" מלמלתי בשקט. הבטתי בפניה של מאי, שהפכו להיות אדומות כמו עגבנייה ואז הבנתי שאמרתי זאת בקול ולא רק במחשבות שלי.
צחקתי, מועך אותה אל החזה שלי ונשכב לאחור על המיטה.
"מה כל כך מצחיק אותך?" היא שאלה במבוכה. "שאחרי כל הזמן שלנו ביחד, אחרי הכל את עדיין מתביישת ממני." אמרתי, מסתכל עליה מלמטה.
"יש לך בעיה עם זה?" היא שאלה בכעס. "לא, זה חמוד." אמרתי אחזתי בשתי ידיה, מנחה אותה להישכב עלי כך שפניה בדיוק מעל פני ועיניי סורקות ובולעות כל פרט ופרט בפניה היפות שאיפור שחור היה מרוח עליהן.
"כל כך יפה…" לחשתי בשקט, אך כנראה מספיק חזק משום שהצבע האדום חזר ללחייה של מאי.

"מתי אנחנו נראה שוב את אמא שלך?" היא שאלה בשקט. "היא באה מחר. בעצם, כולם באים. כל המשפחות מגיעות מחר להופעה שלנו." אמרתי, רק המחשבה על כך מלחיצה אותי.
"אז למה אתה כל כך לחוץ, אתה תהיה עם אנשים שאוהבים אותך." היא שאלה, קולה מפר מחשבותיי. חייכתי אליה, היא צודקת…