החבר של הבן דוד שלי עונה 2 פרק 12 !

ברגע שרגלי דרכה על המטוס התרגשות הציפה אותי וגעגועי אהבה פילחו את ליבי.
התיישבתי במהירות במקום בכיסא שלי, מוודא שפני מוסתרות מעט מתחת לפוני החדש שלי וכובע הגרב הירוק שגנבתי להארי לפני שנסע הרחק הרחק ממני.
הוצאתי את הניד שלי ואת האזניות הלבנות מהתיק שלי, טוחבת אותן לתוך אוזני ומפעילה את המוזיקה.
הדבר היחיד שלא בגד בי וגרם לי יותר כאב, הדבר היחיד שבאמת חיזק אותי, המוזיקה והריקוד.
נאנחתי, חושבת על כמה אני מזניחה את עצמי הזמן האחרון.
לפני שפגשתי את הארי התכנון שלי היה להיות את החצי שנה הזאת אצל נייל, להגיע לקולג' ללמוד ולסיים בהצטיינות, לעשות עוד כמה סרטים ולהמשיך לדגמן רק פחות.
אך מאז שהגבר המתולתל הופיע לי במטוס לניו יורק התכנית שלה הלכה לעולמה.
וכשאני מנסה לשחזר אותי רגשות אשמה הורגים אותי. כאילו שאני בכלל לא יכולה להמשיך איתה.
חגרתי את החגורה, מתעלמת לחלוטין מהאדם שהתיישב לידי וברגע שהעפתי לעברו מבט הוא קלט במוחו מי אני ובטח ניסה לחשוב איך לדבר עמי.
" לאן את טסה?" הוא שאל לבסוף.
הורדתי את האזניות והרמתי גבה לעברו. " לעזור לך במשהו?" שאלתי בגסות רוח.
לחיו הסמיקו, הוא היה נער שנראה כבן שבע עשרה, שיערו היה שחור ומורם בקוצים מסודרים, תווי פניו היו מעט מבוהלות ומבולבלת כאילו לא ידע איך להתמודד עם המצב.
על אפו היום מעט נמשים ושפתיו ניסו להגיד דבר מה ללא קול.
הוא אכן היה חסר ביטחון…
" מצטערת. קוראים לי מאי." אמרתי הושטתי את ידי ללחיצה.
הוא לחץ את ידי בהתרגשות, "קוראים לי ג'ורג'." הוא אמר בחיוך, הוא נראה נבוך אך הבעתו ושפת גופו העידה על כך שהוא אסיר תודה שהיא אינה מתנהגת אליו בקרירות.
"באמת? גם לאחי הגדול קוראים ג'ורג!" אמרתי בחיוך. למען האמת לא היו לי הכוחות הדרושים לשיחות כרגע ולא רציתי לזייף את עצמי ולגרום לבחור הנחמד לחשוב שהכל. בסדר.
הוא הנהן כאילו ידע זאת קודם, הוא פתח את פיו לומר דבר מה אך ניראה היה שהתחרט משום שסגר אותו והתיישב בנוחות במושבו, לא אומר דבר.

פתחתי את קבוצת הווטצאפ החופרת של הבנים ושל הבנות.
'תאחלו לי טיסה נעימה ;)' הקלדתי במהירות, מקבלת תגובות נרגשות מכולם, מלבד הארי שלא אמר דבר, כאילו לא ראה את ההודעה אפילו.
נכנסתי לפרטי שלי ושל לואי, אשר שלח לי הודעה בעת השיחה של הקבוצה.
'הארי ישן, הוא לא הצליח להירדם כל הלילה ברגע שפול אמר לו שהוא דיבר אתך ושהכרטיס כבר אצלך, הוא שיגע אותנו ובסוף או פרש למרתון בוב ספוג…' הוא כתב, גורם לחיוך של צחוק לעלות על שפתיי המרוחות באודם אדום כדם ולגיחוך לברוח מבניהן. 'זה בסדר, אל תעירו אותו. אני רוצה להעיר אותו בעצמי.' כתבתי וחייכתי למחשבותיי המצחיקות בהן הארי מתעורר כאשר הוא נמצא במקום אחר לגמרה מחדרו שבמלון.
עצמתי את עיניי, שוקעת לשינה עמוקה.

התעוררתי לקול שאמר לחגור את חגורות הבטיחות וכך עשיתי.
עדין מנומנמת ירדתי מהמטוס, לוקחת את המזוודה שלי ועושה את דרכי אל עבר היציאה.
"לכתובת הזה." אמרתי לנהג כשאר נכנסתי למונית, מראה לו את הכתובת שפול שלח לי בהודעה לפני כמה ימים.
הבטתי החוצה מן החלון, הכביש עובר מול עיניי ואתו גם המוני האנשים שעושים את דרכי בדיוק למקום שאליו אני נוסעת.
"תודה רבה." מלמלתי והושטתי לנהג סכום כמעט כפול ממה שהייתי צריכה לשלם, "תשמור את העודף." אמרתי ולקחתי את המזוודות שלי לפני לנהג הספיק לחבר את פני לשם שלי.
התקדמתי בכניסה, מורידה את ראשי ונדחפת בין כל המעריצות הצורחות וצלמי הפפרצי שקיוו רק שאחד הבנים יצא החוצה.
הגעתי לכניסה בה עמדו שומרי הראש של הבנים במיד עצרו אותי בחוצפה.
"עצרי גברת." אחד מהם עצר אותי בחוצפה ומשך בידי. הבטתי בו בגועל, ידעתי שהוא רק ממלא את התפקיד שלו אך בכזאת חוצפה.
הרמתי את משקפי השמש. "זה בסדר, כשהארי יצרח עליך תגיד לו שאתה זה שלא נתת לי להיכנס." אמרתי והסתובבתי. אני יודעת שהייתי חצופה וסנובית, אך אני שונאת שאנשים עושים לי זאת, אני שונאת שאנשים מתנהגים כלפי עם אגו בשמיים ומקטינים אותי כמה שיותר. "לא! רגע…חכי!" הוא מיד סובב אותי, מבט מבוהל על פניו. "אל תלכי…." הוא מלמל. עקפתי אותו, מושכת את המזוודה שלי אחרי ונכנסת ישר למעלית.
"מאי?" גבר עמד לידי. "פול!" קראתי בשמחה וחיבקתי אותו. "את נראת עצבנית, הכל טוב?" הוא שאל, מנסה לקרוא את עיניי החתומות מכל דבר, בדיוק כמו פעם.
'אל תרגישי. תכחישי וזה יעלם.' המשפט שאמרתי לעצמי בכל יותר הדהד שוב הפעם בראשי וגרם לדמעות לחנוק את גרוני.
הנהנתי, "הכל טוב, איך אתך?" שאלתי בחיוך קטן. הוא הביט בי עם מבט ברור על העניים, כאילו אומר לי ללא קול שהוא אינו מאמין לי. למזלי הרב הוא לא הספיק לשאול שאלות משום שבדיוק ברגע שפיו נפתח, המעלית נעצרה בקומה שבה הייתי צריכה לצאת.
יצאתי מן המעלית בחיוך ונופפתי לו לשלום, חומקת במהירות מקופסת המתכת שנראתה יפה לשם שינוי ועשיתי את דרכי לחדר שבו הארי שוכן.
עמדתי מול הדלת, נושמת עמוק ומסדרת את בגדי ואת שערי. עצמתי את עיניי ודפקתי על הדלת ברכות.
קולות רטינה נשמעו מהצד השני של הדלת ומיד לאחר מכן עם כמה קללות עסיסיות קול צעדים כבדים ועייפים נשמע.
הדלת נפתחה ומולי עמד הגבר שלי, עיניו עצומות ולפני שיערו המבולגן והרוק הקרוש שעיטר מעט את פיו בצד השמאלי יכולתי לנחש שהרגע התעורר מהשינה.
הוא המהם בשאלה ופתח את עיניו. הוא הביט בי במשך כמה שניות, משותק ונרגש כאילו ראה את המתנה שכה רצה לחג המולד עומדת ממש מולו.
אך לפני שבכלל הספקתי להגיב כבר הייתי בין זרועותיו, מחוצה היטב….