החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 47 חלק ב'..♥

~מנקודת המבט של הארי~
זהו זה, הייתי שבור. ישבתי ליד מיטתה של מאי אשר הייתה מחוברת למכשירים. אינפוזיה הייתה מחוברת לידה החיוורת וצינור היה מחובר לאפה. ליטפתי את לחייה, מנגב את הדמעות שצצות בעיניי בכל שנייה. "הארי, בוא." לואי הופיע לידי, הנדתי בראשי לשלילה. "אני לא מוכן לעזוב אותה." לחשתי, גרוני היה חנוק כאילו ליבי תקוע בתוכו, הסתכלתי על התפרים שעל ידה של אהובתי.

זה הכל בגללי! היא הגנה עלי, היא הקריבה את עצמה בשבילה, היא נלחמה בסטלה אפילו שהיה לה אקדח, אפילו כשהיא הייתה בפצועה כבר היא לא וויתרה.

היא המשיכה להילחם.

"בוא, כולם בקפיטריה. אתה חייב לאכול." הוא אמר, שם את ידו על כתפי. הנדתי בראשי שוב. לא מוכן לזוז. "אתה יודע, עם מאי הייתה כאן עכשיו, היא הייתה אומרת לך ללכת." הוא אמר, גורם ללב שלי להתכווץ. קמתי ממקומי, מנשק את לחייה הקרה ויוצא, אך בכל זאת הספקתי לשמוע את זה.

הצפצוף הארוך. היא..לא! היא לא מתה! ניסיתי לחזור לחדר במהרה אבל לואי קפץ עלי ושיטח אותי על הרצפה, לא נותן לי לזוז, הרגשתי איך כל הכעס הכאב נודפים ממני. "לואי תעזוב אותי!" צרחתי, מנסה להעיף ממני את חברי הטוב, כולם חזרו במהרה הביתה כשהם קראו את ההודעה שלי ומשם רצו לבית החולים. "הארי לא!" הוא צעק, מחזיק את ידי באיקס מאחורי גבי ומוליך אותי לקפיטריה בכוח, "מה קרה?" זאין שאל, לפי המבט שהשתנה על פניו הוא הבין. כולם שם היו בהלם. אני לא מאמין! אני הרגתי אותה! אני הרגתי את אהובתי האחת והיחידה…לנצח….

התיישבתי ליד קורל, מוחה את דמעותיי, שמתי לב שהיא מביטה בי. תוהה מה לומר כעט כנראה. אך במקום להגיד מילה, היא פשוט קמה וחיבקה אותי, עוטפת אותי בזרועותיה החמות וריחה הטוב מתפשט על חושי, אינ מבין למה זאין אוהב אותה. אבל אני וקורל לעולם לא נהיה יחד, אין לי דבר לתת לה, אני יכול להעניק לה את כל הרכוש בעולם, כל הרכוש מלבד הלב שלי.

הלב שלי שמזמן כבר אינו שלי יותר, הלב שלי נהיה שייך למאי מהרגע שהתיישבתי לידה במטוס לניו יורק.

התאהבתי לראשונה.

הרגשתי ידיים עוטפות אותי מאחור וגם ריחה של אביה התפשט עלי, חום גופן של קורל ואביה עטף אותי, הרגשתי עוד זוג ידיים, הפעם זאת הייתה שירז שחיבקה אותי גם היא.

ראיתי ארבעה גברים מתהלכים במהירות לכיוונינו, עד כמה שהצלחתי להבחין בכך מבעד למסך הדמעות ושערה של קורל אשר ליטף מעט את פני. הם נעמדו מול לואי והנהנו, הוא הנהן אליהם וקם לחבק אותי גם הוא.
"מי אתם?" שאלתי לאחר חמש דקות שהצלחתי לצאת מהחביק הקבוצתי.
"דניאל, ריאן, דיוויד וג'ורג'." אמר לי לואי, "האחים הגדולים של מאי." הוא מלמל.

"אה, שלום." מלמלתי, בעוד מבטי תקוע ברצפה החלקה ולא הסטתי משם את מבטי, הם בטח דומים לה.
אני לא רוצה לראות זאת.
"טוב בואו…" ליאם אמר לאחר דקה, מקים את כולנו ופותח את כל דלות הוואן השחור.
אני לא ממש זוכר מה קרה בדרך לוואם, אחרי הכל.
לא הייתי שם. הייתי בעולם משלי – חשבתי על כל העתיד שהיה פרוס לפני ולפני מאי, על כל מה שעוד לא עשינו, על כל מה שהיינו יכולים להיות לולא סטלה הייתה נכנסת!
"הארי מה יש?" שאל נייל, מסתכל על פני בהבאה מודאגת.
"מה זאת אומרת מה יש?!" צרחתי, לא שם לב שאני מבהיל כל נפש חיה אשר הייתה באזור.
"היא מתה ואתה שואל אותי מה יש?!" צרחתי.
"מי מתה?" קול שאל מאחורי, הסתובבתי וליבי החסיר פעימה.
"מאי…אבל..-איך, הרי…את..והצפצוף…" התחלתי לגמגם, מנסה להבין עדיין את אותה השאלה שבערה בי כבר זמן מה -מה היה פשר הצפצוף הממושך?!
מאי נשארה אדישה, ממשיכה להישען על קיר האבן של בית החולים כאילו דבר מעניין אינו קורה כאן.
"את לא אמורה להיות מתה?" השאלה נפלטה מפי. "אממ, כן. אני כן." היא אמרה לאחר התלבטות קלה, אך כנראה שהרופאים החליטו שהם מנסים להחזיר אותי לחיים, ולשם שינוי," הוא אמר ונאנחה. "הם הצליחו." עולמי כנעשה וורוד, רצתי אליה והחזקתי במותניה, מסובב אותה ומחבק אותה קרוב אלי.
מוחץ אותה עד שהיא צעקה שהאוויר יוצא מריאותיה, הסנפתי את ריח שיערה הנעים בריח וניל טעים ונישקתי את שפתייה קלות, לוגם מטעם התות הממכר שלהן.

"שאלה אחת, מאיפה למדת את כל הרגילים שעשית?" שאלתי בעוד עשינו את לעבר הוואן.
היא החלה לגמגם. "א-א-א…אני.." כאילו לא ידעה מה לומר, "כן…?" זירזתי אותה.
"אני…." היא אמרה, תולה מבט נואש בארבעת אחיה, "היא למדה ג'ודו כשהייתה קטנה." אמר הגבוהה ביניהם באנחה, עדיין לא הבנתי מי זה מי.
ג'ודו?!
באמת…אתם עובדים עלי?!