החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 46.

לפני הכל הודעה: זה הסיפור ה300 שלי!!!!!!!!! מזל טוב לי ><
חחח אני ביום רביעי בדיוק 7 חודשיים באתר!

התעוררתי מוקדם מאוד, עיניי כאבו, שפשפתי אותן מעט ופקחתי אותן, הארי יישן לידי, הוא נראה כמו מלאך! חייכתי לעברו, יצאתי מהמיטה שלנו, רואה שאני עדיין ערומה מהלילה שלנו. נכנסתי למקלחת והתלבשתי במהרה.
לקחתי את האוזניות והאייפון שלי, מסדרת טיפה את הטייץ השחור שלי ואת הגופייה האדומה והצמודה שלי. הכנסתי את האוזניות וירדתי למטה.
שתיתי מעט מים ויצאתי, מגבירה את הריצה שלי עם כל צעד. האייפון שלי צלצל אחרי כשלוש שעות שרק רצתי ועשיתי כושר. התעלמתי ממנו ומצאתי מדשאה שנועדה שישחקו בה אפילו שזה נראה כאילו ביקרו בה רק שבוע שעבר כי הייתה נקייה במיוחד. עשיתי חימום קצר של מתיחות והתחלתי בתרגלי אקרובאטיקה. "מאי!" קול קרא מבעד למוזיקה ששמתי, המקום היה מרוחק ממבני מגורים כך שלא היה חשש שמשיהו יתעורר מהרעש. הרמתי את ראשי, ראיתי את הבנים רצים לעברי כאחוזי טירוף. המשכתי לרוץ, מצמידה את ידי לגופי ומתהפכת באוויר, עושה לגלון ללא ידיים ומשם מרימה שוב את ידי ועושה פליקלק. "מאי!" הם כבר ממש התקרבו אלי.

הסתכלתי עליהם והרמתי את גבתי, מתקדמת לעברם בעוד גופי מיוזע ורותח, האדרלנין שלי עלה למאה%. "מה?" שאלתי, מקפלת את החולצה הצמודה שלי מעלה ככה שהיא הפכה למן חולצת בטן. "איפה היית?" צעק הארי, "דבר ראשון, אל תצעק." אמרתי, "דבר שני, יצאתי לרוץ." הוא משך בתלתליו, "למה לא אמרת לי לאן את הולכת?" הוא ילל, "כי ישנת." אמרתי, לוגמת מים מהבריזיה הקרובה. "אז היית מעירה אותי!" הוא אמר בתסכול, "למה זה כל כך חשוב?" שאלתי, "כי את נעלמת לנו! לא ידענו איפה את וכשהתקשרנו לא ענית." ענה זאין, מנסה לשמור על הבעת פנים אופטימית. "אה, זה הייתם אתם?" שאלתי, נייל הנהן, "פשוט…בואי איתנו הביתה." אמר ליאם. "מצטערת, אבל לא." אמרתי וחזרתי לדשא, ממשיכה להתאמן על הסלטות שלי. אני יודעת שזה יוצא לי מדויק ומושלם! אבל אני רוצה להתקבל גם בתיכון החדש לראש המעודדות, אפילו שיש לי סיכוי גבוהה כי הייתי קפטן המעודדות כבר ארבע שנים ברצף, אבל אני עדיין חייבת לשמור על הכושר שלי. ראיתי איך הבנים תולים בי מבטים, עוקבים אחרי כל תנועה שלי.
לבסוף עשיתי עמידת ידיים והתחלתי ללכת, מקפלת את רגלי לכיוון ראשי ומפילה את עצמי על הדשא, צוחקת. "איך את עושה את זה?!" הבנים הופיעו סביבי, "אני מעודדת." אמרתי בפשטות. "טוב, בואו נחזור." ילל נייל שהתחיל ללכת, "תחזרו, אנחנו נבוא עוד מעט." צעק להם הארי בעוד הבנים כבר יוצאים מהפרק ועושים את דרכם חזרה לבית. "אל תעשי לי את זה יותר." הארי לחש לי, מתיישב לידי ומסתכל בעיניי, "לעשות לך מה?" שאלתי, מנסה להבין מה הוא רוצה ממני כעט. "בכל פעם שאנחנו שוכבים, את בורחת לי בבוקר." הוא אמר. "פשוט תגידי לי עם את מתביישת ממני וזהו, כי זה נראה כאילו את לא רוצה להיות איתי אחר כך." המילים נתקעו בגרוני. "זה לא ככה." אמרתי ונשכבתי על גבי, מסתכלת על השמים הכחולים נטולי העננים ועוצמת את עיניי מכיוון שאור השמש סינוור אותן. "ועם אני אבקש ממך להישאר איתי במשך כל היום, את תסכימי?" שאלתי בחשדנות. "אולי…אבל אין לי ממש בברה." אמרתי ונשקתי לשפתיו במהירות, לא נותנת לו להכניס את לשונו לפי וממשיכה להתגרות בו. "ת..פסי…קי!" הוא אמר, מנתק אותנו ובמט רעב על עיניו, אותו מבט צמא לעוד, הוא כרך את ידו סיס כתפי ומשך אותי אליו, מושיב אותי עליו ומשחק עם אצבעותיי. פלש של מצלמה הגיע ממרחק מה וצלם פפארצי נגלה לעינינו, הרמתי את ראשי, מבטיה אליו ומחייכת את החיוך המפורסם שלי. הארי חיפש את הדבר שעליו את מסתכלת ונשק ללחיי, עובר לצווארי ומהדק את זרועותיו סביבי. "היי, מאי והארי." הצלם התקרב אלינו, המצלמה כנראה הייתה על ווידיאו משום שהוא לא הוריד אותה. עשינו שלום למצלמה.
מבלי ששמתי לב משום שישבתי בין רגליו של הארי, הוא כרך אותן סביבי והפיל אותה אחורה. "אפשר תמונה?" הצלם שאל, "ברור" אמרתי, מנסה לקום אבל הארי רק הידק את אותי לאדמה. "מצטערת, השמן לא נותן לי לקום." אמרתי והוא צחק. "דרך אגב, פרנק. נעים להכיר." הוא אמרו לחץ את ידי. חייכתי אליו את החיוך הפלרטטני שלי, בלי כוונה כמובןֱ ! אבל זה מה שיצא. "את מנסה להתחיל איתו?" קולו של הארי בקושי באוזני, הרמתי גבה, הוא הסתכל עלי במבט נוקב והביע אי סביאות רצון גדולה. "אתה רוצה שאני אתחיל איתו?" לחשתי לו, "לא." הוא אמר בקול. "טוב..אני מרגיש אני קצת מפריע לכם, אני אלך." אמר פרנק ונעלם מאחורי הגדר. גלגלתי את עיניי ויצאתי מאחיזתו של הארי, לוקחת את האייפון שלי ומחפשת כמה שירים, "יופי, עכשיו נעלבת לי!" הוא מלמל. הכנסתי את האוזניות לאוזני והפעלתי את אחד השירים האוהבים עלי. "never too late"… "
What I expected
And if I don't belong
Who would have guessed it
I will not leave alone
Everything that I own
To make you feel like it's not too late
It's never too late

Even if I say
It'll be alright
Still I hear you say
You want to end your life
Now and again we try
To just stay alive
Maybe we'll turn it all around
'Cause it's not too late
It's never too late

מיד לאחר הפזמון הרגשתי איך האוזניות יוצאות מאוזני והארי נעמד מולי. מחזיק באוזניות הלבנות שלי ומבט נואש על פניו. "בבקשה אל תהיה ככה." הוא אמר, מלטף את פניי שהביטו בו בנוקשות. "להיות איך?" שאלתי בארסיות. הוא רקע ברגלו באדמה והחזיק בפני. "למה זה כל כך קשה?!" הוא צעק.

הסתכלתי על שפתיו שמלמלו דברים, כמה מהם לא מובנים אבל רובם נשמעו כלחישה לא מובנת. "תפסיק לדבר." אמרתי לבסוף. קוטעת את דבריו, אך הוא רק הביט בפניי, "אז תשתיקי אותי." הוא אמר. "תשתיק את עצמך." עניתי בהתחכמות. הוא משך בכתפיו והצמיד את שפתינו, מכניס בכוח את לשונו ומלטף את לשוני, לוקח ממני שליטה ומצמיד את גופה לגופו, שם את ידו על ישבני ובידו השנייה מחזיק את פני.
שמעתי כמה פלשים אשר נעלמו ברגע שהארי העמיק את הנשיקה והתנתק ממני, נואש לפיסת אוויר שתעבור. הוא התנשף מעט, "אני אוהב להשתיק את עצמי." הוא מלמל, צחקקתי טיפה וחיבקתי אותו.
"אתה יודע שהיד שלך על התחת שלי ויש כאן צלמים נכון?" לחשתי לו, "לא אכפת לי." הוא לחש לי חזרה ונישק רכות לשפתיי. "בואי נחזור." הוא לחש, "בוא נלך לשחות." לחשתי לו, "למה אנחנו לוחשים?" הוא שאל בלחש, "לא יודעת." אמרתי בטון רגיל. "טוב, יש לנו בריכה בבת ועד כמה שאני יודע, קורל, זאין, שירז וליאם יוצאים לדאבל דייט וכך גם אביה, לואי, נייל והחברה החדשה שלו, אז הבית שלנו עד חצות." הוא אמר וחייך, מושך אותי משם ואנחנו רצים לבית.
נכנסנו דרך הדלת האחורית כדי שאף אחד לא יראה שחזרנו. הוא משך בידי לעבר חדרו שהפך להיות גם חדרי. המיטה המבולגנת נשארה כך מהבוקר, הארי חייך לעברי והפל לאחור על המיטה המבולגנת. "טוב, תיכנס להתקלח. אני רוצה לסדר טיפה את החדר." אמרתי והוא הנהן, לקח בגדים ונכנס למקלחת.
ערמתי את הספרים שלו בערמות מסודרות בספריה הגדולה שלו, זה היה ברור שהוא לא ממש אוהב לקרוא, משום שעל רוב הספרים הייתה שכבה דקה של אבק אפור. חייכתי למראה הספר האהוב עלי כל כך.
או יותר נכון, סדרת הספרים האהובה עלי, הארי פוטר. "למה את מחייכת?" קולו הצרוד של הארי נשמע מאחורי, פלג גופו העליון היה מחוסה במגבת קצרה שהגיע עד אמצע הירך שלו. הוא הסתכל מעבר לכתפי את שבעת הספרים. "את אוהבת אותם?" הוא שאל, "אלו הספרים האהובים עלי." מלמלתי, מנקה מהם את שכבת האבק. "קראתי אותם שוב ושוב במשך עשרות פעמים!" אמרתי מצחקקת, נזכרת שאותם הזמנים שהייתי מדליקה את הפנס שלי מתחת לשמיכה וקוראת עד שעיניי נעצמות מעצמן. "אהבתי יותר את הסרטים." הוא אמר. "זה בגלל שלא קראת את הספרים." אמרתי בחיוך. "את תמיד צודקת נכון?" הוא שאל ונשק לשפתיי, אוחז במותניי ומצמיד את גבי לבטנו השרירית. "טוב, אני רוצה לישון." אמרתי מפהקת. "אבל אני מסריחה מזיעה אז אני אלך להתקלח." מלמלתי, "אני מוכן לעשות עוד מקלחת בשבילך." הארי אמר בחיוך, נאנחת, מנידה בראשי לשלילה. "טוב, בינתיים אני הולך להכין לנו משהו לאכול." הוא אמר ולקח בוקסר צמוד מהארון, הוא הוריד את המגבת, זורק אותה לקצה החדר ולובש את הבוקסר מול עיניי. "את אוהבת את מה שאת רואה?" הוא לחש לאוזני, מסתכל עלי במבט מושך והוא אחז בישבני. "ואתה אוהב את מה שאתה מרגיש?" שאלתי עם טיפה ציניות ודחפתי אותו החוצה. "יותר מהכול!" הוא צעק לי ורחש צעדיו במדרגות לכיוון המטבח נשמע.

גלגלתי את עיניי ונכנסתי למקלחת, פושטת את בגדי ומכוונת את המים הקרים והחמים, מוצאת את הנקודה הנעימה ביותר ושותפת את כל הלכלוך ממני, מנקה מעצמי את הזיעה והמגעילות.

"את מסיימת?" קולו של הארי בצבץ מבעד לדלת לאחר כחצי שעה. נאנחתי וסגרתי את המים, עוטפת את עצמי במגבת ופותחת את הדלת. הארי ישב על המיטה והסתכל באייפון שלו, אך ברגע שהדלת נפתחה הוא הרים את מבטו אלי "אתה יכול בבקשה להביא לי בגדים?" שאלתי, הוא הנהן, מחויך מאוזן לאוזן וניגש לארון, זורק את האייפון על המיטה כאילו זה הדבר הכי פחות חשוב כעת. "אפשר להיכנס?" הוא שאל, דופק בדלת בחולשה. "כן." אמרתי והדלת נפתחה, שם עמד הארי ובידו חולצה שלו והלבשה תחתונה. לקחתי מידיו את הבגדים והורדתי את המגבת.
אין לי מה להתבייש מהבן אדם ששכבתי איתו יותר מפעם אחת.
נאנחתי כשהבנתי איזה סט הלבשה תחתונה הוא בחר.
חוטיני אדום מתחרה וחזית פוש-אפ אדומה מתחרה. גלגלתי את עיניי ולבשתי את חולצתו של הארי שנראתה עלי כמו שמלת מיני. הוא חייך לעברי חיוך מרוצי ומשך בידי לעבר המטבח.