החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D !פרק 44 (מטריד)

אני מצטערת על זה, אבל זה פרק די מטריד!
תהנו!!!
****

התעוררתי לאחר שעתיים, עדיין לא הגענו.
אני והארי היינו מחוסים בשמיכה נעימה, ערומים כביום הולדנו.
פקחתי את עיניי באיטיות, ראשו של הארי היה מונח על החזה שלי, הוא נראה נינוח ושלוו, חיוך היה מרוח על שפתיו, כאילו מרוצה מעבודתו. נקישה נשמעה על הדלת. הדלת נפתחה, למזל שהיינו מכוסים ולא ראו דבר מגופנו הערום. "האוכל שלכם. אני ממש מצטערת על האיחור, פשוט הטבח לא הרגיש טוב." אמרה הדיילת והניחה את האוכל על השולחן, "עם אתם צריכים משהו תקראו לי." היא אמרה ויצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת, כנראה שיש להן מפתח כי שמעתי את נקישת המפתח מהצד השני. צפיתי בעיניו של הארי נפתחות, הוא חייך אלי ושובב את ראשו, "החזה שלך נוח." הוא לחש, פי נפער לרווחה, "סליחה?!" אמרתי, הוא צחקק והתרומם, מנשק את שפתיי. "עם אתה רעב תאכל אוכל, לא אותי." לחשתי, "אבל את טעימה!" הוא ילל, מחייך אלי ולוקח את הבוקסר שלו מהרצפה. "קחי." הוא הביא לי את ההלבשה התחתונה, "אנחנו בכל זאת במטוס, מה לבשת?" הוא שאל בעניין, הסמקתי כמו עגבנו וגלגלתי את עיניי, שמתי את החוטיני והחזייה השחורים שלי ולקחתי את החולצה והמכנס שלי.
מתעלמת מהארי שנשף את שפתיו, מסתכל על גופי כמהופנט.

"את רעבה?" הוא שאל, מסתכל על עיניי, הנדתי בראשי לשלילה, "א נורא הוא אמר, מושיב אותי עליו ומכניס לי רביולי בכוח לפה, מחייב אותי ללעוס ולבלוע. "הארי די, אני אקיא בסוף!" יללתי, "דיי לאב, אל תבכי." הוא אמר מניח את המזלג בצלחת ומחבק אותי, "אתה צריך להבין שאני לא יכולה לאכול כמוך וכמו אנשים רגילים!" אמרתי, הוא נאנח, "אני פשוט לא יכול לחשוב על זה שאת סובלת." הוא אמר בלחש שבכל זאת שמעתי, לקחתי את המזלג וקירבתי אותו לפיו של הארי, "תפתח." לחשתי, הוא חייך אלי ופתח את פיו, מתענג על הטעם, טוב, יש היתרונות בלהיות מפורסם, וזה שאפילו במטוסים מביאים לך אוכל מדהים.

"זה טעים!" הוא אמר, פותח שוב את פיו עוצם את עיניו עם כל ביס.
"אבל את יודעת מה יותר טעים?" הוא שאל, לוקח מידי את המזלג ושם אותו בצד, "מה?" שאלתי, "את." הוא אמרה וליטף את שפתיי עם שפתיו הנעימות. הרגשתי את ידיו מחפשות שוב גופי, "הארי, בוא ננוח." אמרתי, מתנתקת ממנו, הוא הנהן, "אבל אל תדאג, אני מבטיחה לך שזה עוד יקרה." אמרתי נושקת לשפתיו, "אבל מה זה יקרה?" הוא שאל, "מחר." אמרתי והוא חייך, "מתי מחר?" הוא שאל, "הפתעה." אמרתי. "נו, בבקשה!" הוא התחנן, הנדתי בראשי, "רק תגידי עם זה בלילה." הוא אמר, "כן, זה בלילה." אמרתי, הוא חייך, "אני חייב לשאול," הוא אמר. "אני מכאיב לך?" הוא הסתכל בעיניי, מחזיק את פני, נאנחתי, "לא." אמרתי, "את בטוחה?" הוא שאל, "תראה, זה תמיד יכאב קצת, אבל איתך זה שווה את הכאב." אמרתי ונשקתי לו על הלחי, "מאי! אני לא התכוונתי, באמת, שאני מצטער! אני לא רוצה להכאיב לך…" הוא אמר בלחץ, "הארי-…" הוא קטע אותי, "אני מבקש סליחה, אני לא רוצה שיכאב לך…" הוא אמר מהר, "הארי!" אמרתי, הוא הרים אלי את ראשו, מביט בפני בחרטה, "אתה לא צריך להצטער, אם זה הכאב, אז זה הכאב, אבל זה כאב של אהבה." אמרתי וליטפתי את פניו. "את אוהבת אותך…" אמרתי, מנשקת את שפתיו קלות, הרגשתי איך שפתיו מנסות לסגור על שלי באגרסיביות, מנסות להרגיש אותן עד הטיפה האחרונה, לשונו החליקה על שלי וחקרה את פי בכל כיוון, מוודא שאין דבר שחמק ממנה. ידיו שיחקו בסוגר החזייה שלי, פותחות וסוגרות אותו כל פעם מחדש, הוא ניתק את שפתיו משלי, משאיר אותי צמאה לעוד.

הוא השכיב אותי על המושב, (תדמינו שזה יותר כמו ספות כי זה מטוס פרטי אז זה גם נפתח למיטה-הערת הכותבת) מחזיק בידי ויושב על רגלי, מונע ממני לזוז, הוא החל לנשק את צווארי, מלקק אותי שם ונושף אוויר קר, נושך אותי מעט ומוצץ את המקום, אנחה נפלטה מפי, בעוד הוא ממשיך בשלו, "הארי, בוא נחכה עד מחר." אמרתי, מתענגת על מגעו, "אני לא רוצה לחכות." הוא לחש, מוריד ממני את בגדי בשנית, ממשיך לנשק אותי בצוואר. "הארי," אמרתי, הוא התעלם ממני עד שבעטתי לו במקוום הרגיש. הוא התקפל בכאב ונפל על הרצפה. "הארי!" אמרתי, מתכופפת אליו, "למה…למה עשית את זה?" הוא שאל, מחמיץ את פניו בכאב, "כי אתה לא מקשב לי." אמרתי, "ניראה לי סירסת אותי!" הוא גנח, "אז מה אתה רוצה שאני ייעשה בדיוק?" שאלתי, שמה עלי את בגדי שוב, "שתטפלי בו." הוא אמר כמו ילד קטן, "במי?" שאלתי בבלבול, "בחבר שלי." הוא אמר.

"הארי, אני לא צוחקת." אמרתי. "גם אני לא." הוא הסתכל עלי, מביט בי כמחכה לדבר מה. "ואיך בדיוק אתה רוצה שאני אטפל בו?" שאלתי בחשש. "איך את חושבת שאני רוצה?" הוא שאל בחיוך.