הוא הציל את חיי.. פרק 3 :))

הרגשתי חום ואהבה. ממישהו שבקושי מכיר אותי. שמישהו סוף סוף בשבילי. הרגשתי בטוחה.
׳מה אתה עושה? לאן אתה לוקח אותי?׳ שאלתי בבהלה, אבל בכל זאת מאושרת. ׳חכי ותראי׳ הוא צחק וקרץ לי. זה היה מקום חשוך. מקום מסתורי. מרתק. איפשהו בסמטאות החשוכות של לונדון. ׳למה אנחנו פה בכלל?!׳ שאלתי, פחדתי אבל לא יכולתי להיות חלשה. מאז שההצקות בבית ספר התחילו, לא יכולתי להראות את רגשותיי, לא יכולתי לומר את מה שעל ליבי, לא יכולתי להראות פחד, לא עצב, כלום. הייתי צריכה להיות חזקה ולעמוד על שלי. ׳מקסימום נבכה בבית, נחתוך, נקיא את האוכל. הרי כל יום זה ככה׳ זה מה שהיה בראשי כל הזמן. ׳אל תדאגי׳ הארי אמר, קרץ מעט והסתכלתי עליו, חייכתי חיוך מאוזן לאוזן. והארי אמר שהגענו, זה היה סוג של מקום מסתור, אבל זה היה מקום יפה, מוסתר, אך אחד לא יכל להפריע לנו. זה היא מקום מדהים. מקום שקט. חייכתי, אבל הייתי עוד עצובה. ׳מה קרה?׳ הוא שאל ׳עזוב, אתה לא תבין׳ אמרתי במהרה׳ ׳תנסי אותי׳ הוא אמר בצחקוק וקרץ׳ לא צחקתי. רציתי להראות לו שאני לא כמו הילדות האחרות. שאני שונה. ׳אתה תבין ? לא אני לא חושבת שאתה תבין איך זה שקוראים לך כל יום שמנה, מכוערת, דפוקה, מטומטמת, שאתה בוכה כל יום עד שאתה נרדם, שאתה חותך כל הזמן כי זה הדבר הכי פחות כואב בחיים שלך, וזה הדבר היחידי שלא גורם לך להשתגע. שאתה מתגעגע לימים שיכולת לאכול, ולא לרעוב למוות, שאתה מנסה להרוג את עצמך כמה פעמים בחיים שלך, שאתה ריצה את ההורים שלך בחזרה כי גם הדודה שלך לא נמצאת בבית. לא אתה לא תבין הארי סטיילס. כי אתה כוכב שכל מישהי שנייה בעולם תרצה לגעת בך ולהיות איתך. בי אף אחד לא רוצה לגעת. אני מגעילה את אותם. אני מגעילה את כולם. אני מגעילה את עצמי.׳ אמרתי והבכי רק התחזק והתחזק בכל משפט שלי. הארי היה המום. הוא היה קצת כועס. ׳אני.. אני׳ הוא ניסה לומר משהו אך הוא נכשל, ואני רק בכיתי עליו, על הכתף שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי זאת למישהו, הרגשתי חשופה. הרגשתי שמישהו בפעם הראשונה יכול לקרוא את כולי, והמישהו הזה היה הארי סטיילס.
שתקנו.
שנינו. לא אמרנו מילה. הארי היה המום ממה שקרה לי אבל הוא ניסה לעזור לי. הוא נתן לי להרגיש שיש שם מישהו בשבילי. משהו שלא היה לי כבר הרבה זמן.
הבטתי לרצפה, חושבת על כל מה שקרה מאז שהוריי נהרגו. על כל המשפטים שהילדים אמרו לו ׳מכוערת׳ ׳שמנה׳ ׳אוי את בוכה? אולי תלכי לבכות אצל אמא? אוי אין לך אמא, שכחתי׳ וכל הצחקוקים ברקע. המשפט הזה הרג אותי. ממנו התחלתי לחתוך. ׳על מה את חושבת?׳ הוא שאל אותי במבט עצוב, לא יכולתי לומר כלום. בכיתי.
הוא הרים את ראשי, והתקרב יותר ויותר ׳לא. אני לא יכולה׳ אמרתי, מתרחקת במהירות.