האח החורג המפורסם שלי עונה 2 פרק 16 חלק 7

**
"**נקודת מבט של נייל **
״אנחנו בבית״ טרקתי את הדלת מאחורינו צועק ומשמיע הד אחריי.
עדן עלתה לחדר.

״הו בייב התגעגענו״ לואי השטותי רץ אליי ובמהירות נתלה עם רגליו על מותניי, זה לא מרגיש כל כך נעים במיוחד שזה לואי.
״לואיי דבר בשם עצמך״ הקול העמוק צעק מהחדר. הו זה בטח הארי , כי למי עוד יש קול כזה עמוק מאיתנו?. הטמבל הזה הולך לקבל ממני.

״מפגר רד ממני״ צחקקתי לעצמי מזיז את ידיו של לואי מכתפיי מה שגורם לו ליפול אל הרצפה בקולניות.
מבלי ששמתי לב אני ולואי נהפכנו להיות מופע סטנדאפ בבית וראיתי את הארי וזאיין צופים עלינו מלמעלה.
״טוב באמת שאין לכם פופקורן ומושבים״ אמרתי בציניות, מסתכל על לואי ומבין עד כמה חמור המצב שלו.
הוא עשה את עצמו בוכה מכאבים והוא נשמע כמו כלב שדרסו אותו, זה מצחיק אותי.

התחלתי לצחוק כל כך הרבה שלואי המשיך עם ההצגה שלו, נהייתי אדום כל כך, עוד שנייה נחנקתי.
״הו, תתגבר על זה לואי״ זאיין זרק בגלגול עיניים בדרך למטבח, נרגעתי מעט.
לואי לעומת זאת היה עדיין במצב משוגע, מה שקורה כמה פעמים ביום, וזה מאוד מבדר שלא תבינו נכון. פשוט יש רגעים כאלה שהוא צריך ללמוד להיות רציני. והרגע הזה.. זה לא אחד מאלה.

״תרים אותי האר-האר״ לואי אמר בחושניות להארי בזמן שזרקתי את הפלאפון על השולחן הקרוב ביותר שהיה בסלון, צחקתי עוד קצת.
חזרתי לפתח הדלת שוב וראיתי את הארי מתכופף אל לואי שהיה שרוע על הרצפה ומערסל אותו בידיו, בזמן שלואי תוחב את ידיו בתלתליו של הארי, והארי עולה במדרגות עם גופו של לואי בין ידיו.

אני פשוט יעמיד פנים שלא ראיתי את זה הרגע.

״איפה ליאם?״ שאלתי מתפרץ אל תוך המטבח, הבילוי העיקרי שלי בבית.
״בחדר שלו, הוא נסגר שם כבר שעות ולא מוכן לדבר עם אף אחד או לפתוח את הדלת לאף אחד, הוא נסגר ככה מאז שחזרנו בוואן מהישיבה״ זאיין אמר לא מופתע מהגישושים שלי בתוך המקרר למצוא משהו לאכול. זה הרי היה שגרה, כולם יודעים שאני אוהב לאכול.

לקחתי מהמקרר חבילת שוקולד מציע קצת לזאיין.
״לא אני יוותר, אני בדיוק הולך לפרי לארוחת אחרי הצהריים..״ הוא אמר, מתיישב על כיסא ליד השולחן ותוחב אל רגליו את נעלי הנייק אלגנט שלו.
״אחרי הצהריים? באמת זאיין? ממך ציפיתי ליותר״
״הו תשתוק אני מארגן משהו יפה״ הוא צחק נעמד על רגליו ולוקח מבט מהאייפון שלו.
״טוב אני אחזור יותר מאוחר, תתקשרו אליי אם הבית נשרף״ זאיין צעק בקולניות בבית ויכולתי לשמוע את קולות הצחקוקים של כולם מהחדרים.
״אני כבר אלך לדבר עם ליאם״ אמרתי יוצא מהמטבח בעקבותיו של זאיין.

הוא לקח את מפתחות הרכב שלו מרשרש בהם, ממלמל לי ביי קטן וטורק את הדלת. משום מה, כל הקטעים האלה שקרו מאז שעדן עלתה לחדר, הזכיר לי את הימים הטובים.
הימים שבהם נהגנו לצחוק אחד על השני, השתגענו כל כמה פעמים ביום.. בלי לדאוג לכלום. היום זה שונה.. לארבעה מאיתנו יש חברות לדאוג, אנחנו מתמרנים בין החיים האישיים שלנו לבין הקריירה שלנו. זה משאיר אותנו כמעט בלי זמן לעצמנו. ועוד עכשיו שאני יעבור בית לבית לבד עם עדן.. הכול ישתנה, כבר לא יהיו כל כך הרבה רגעים כאלה.

לפעמים אני פשוט תוהה.. האם ההחלטה שלי לנהל את החיים האלה הייתה נכונה…?