האומץ לחלום (שם של הסיפור ביינתים)- האלה מחדש פרק 1 :)

לפני שמתחילים:
1.רציתי שוב פעם להודות לתולי שעזרה לי לכתוב את הסיפור :) 2. אני פתחתי חשבון חדש כי כמו שאמרתי אני לא זוכרת אותו אז מעכשיו הסיפור יכתב רק פה :)
ועכשיו לסיפור :)
———————

מחיאות כפיים מילאו את כל היכל היכל הספורט האיזורי ואני נירגשת כל כך ו.. ו.. בל? בל? בל! צעקה בכל דק המורה. קפצתי בבהלה בעודי יושבת במקומי… ״סליחה נטשה אני…״ ״חלמת בהקיץ אה?״ אמרה/שאלה נטשה. ״חחח אולי צודקת..״ צחקתי קצת לחוצה מהתגובה של נטשה, נטשה היא המורה שלי לריקוד, אני רוקדת כבר מגיל… 5? כן, מגיל 5, חשבתי לעצמי בעודי מחייכת חיוך קטן… פניה התרכחו מעט, ״זה טוב לחלום אבל לא בזמןן השיעור?״ אמרה נטשה תוך כדש שהיא בוחנת את תנועת גופי. ״ברור!״ התפרצתי בהסכמה גמורה. לקחתי את התיק שלי שבו היו בקבוק מים, פלאפון, ומפתח לבית. יצאתי בהליכה מהירה מאולם הספורט הקטן שאני מתאמנת בו כבר המון זמן, צילצול הפלאפון העיר את מחשבותיי, על ההצג היה כתוב: החברה הכי טובה! חחח וישר קפצתי מתוך שימחה! ״תולתולל״ אמרתי בקול מתוק, ״בלושה שלי מה קורה?״ שאלה אותי תהל, החברה הכי טובה שלי! בעצם, יש עוד אחת, תהרוג אותי שלא אחשוב עליה… ובעצם, איך היא תדע? ווואי אני סתומה מלמלתי לעצמי.. ״למה מה קרה?״ שאלה תהל בקול מגונן, היא תמיד תגן על החברות שלה, אפילו יותר משהיא תגן על עצמה. חחח לא סתם עוד הפעם דימיינתי לעצמי כל מיני דברים ו… ״טוב, טוב״ קטעה אותי תהל ״לא צריך לחפור״ ״אני באה אלייך טוב? אני צריכה לסיים את העבודה באנגלית״ אמרה ואני שעלתי מעט ייאוש בקולה.. ״מה את משקיעה כל כך? שנה אחרונה שלנו בבית ספר ואף אחד לא משקיעה״ עניתי. ״טוב, טוב סתמי אני באה אלייך סתם ביי!״ אמרה תהל בחזרה. אפילו לא הספקתי לענות לה בחזרה וכבר שמעתי כל של ניתוק. תהל.. מה אני יעשה איתך?? סתם על מי אני עובדת.. אני חולה עליה חחח התקשרתי לאנג׳י (אנג׳ל למי שלא זוכרת אני עושה אותה כהחברה של בל) שיהיה לנו על מה לרכל.. חח. חיפשתי אותה בשיחות האחרונות וחייגתי, ״אנג׳י מה קורה?״ שאלתי ״הכל מצווייןן״ אמרה אנג׳י שהאריכה את קולה. אני: ״תקשיבי, תולי באה אלי אז תבואי גם את אני גם ככה בדרך הביתה אז שלא יהיה לנו משע״ עוד לא הספקתי להגיד את המילה: ״משעמם״ כבר היא אמרה שהיא בדרך וניתקה את השיחה. תזכירו לי למה אני חברה של הבנות האלה? כי אני כבר מזמן לא יודעת.. הסתכלתי לכמה שניות על הפלאפון והכנסתי אותו לתיק. בדרך, בטעות, נתקלתי במישהו, לא ממש ראיתי מי זה, רק אמרתי ״סליחה וברחתי. איזה פדיחחוות!! לא ממש ייחסתי לזה חשיבות, וניכנסתי הביתה. פתחתי את הדלת עם המפתח, ופשוט בהיתי בשתי החברות שלי ועלה בי חיוך קטן כשאנג׳י ותהל ישבו על הספה, וטחנו את כל הבית חחח כן, אלה החברות שלי! ״בלל!״ אנג׳י באה אליי וחיבקה אותי בריצה קלה, היא אתלטית מאוד, לעומתה, בואו נגיד ההפך גמור, יש את תהל, היא הילדה הכי עצלנית שתכירו אי פעם בחיים שלכם! ״תהל, את לא באה לתת לי חיבוק?״ ״לא, אין לי כוח לכלום..״ ענתה בתשובה שממש אופיינית לה… ״גם לא בישבלי??״ שאלתי במאמץ אחרון, רק שתקום מהספה קצת חחח ״אממ לא נראה לי״ ענתה והשחילה ציחקוק קטן.. ״אוץ׳״ אמרתי כשהנחתי את תיקי על הדלפק, ״לא נורא את תתמודדי בלי החיבוק שלי״ ״שקט אני לא צריכה את החיבוק שלך״ אמרתי ברישמיות והוצאתי לה לשון, כמובן שהילדה הקטנה הזאת הוציאה לי בחזרה, כמובן שפשוט התעלמתי והתיישבתי ליד אנג׳י בספה. אחרי שאנחנו יושבות וצופות הטלוויזיה, יותר נכון, תהל צופה בטלוויזיה, חשבתי לעצמי מה נוכל לעשות… ״בנות רוצות לעשות משהו?״ שאלתי. אנג׳י: ״בואי נחשוב….״ ״תהל רוצה לעשות משהו?״ שאלתי עוד הפעם. תהל: ״לא, אין לי כוח לכלום..״ היא אמרה. אני: ״אוףף… זה לא פייר תהל, תמיד אין לך כוח לכלום! בואי תגווני קצת אי אפשר לא לעשות כלום חוץ מלשיק בפלאפון וליצפות בטלוויזיה!״ אמרתי בייאוש. אנג׳י: ״נכון, בל צודקת! אי אפשר לא לעשות כלום תהל!״ ואת שמה אמרה כמעט בכעס חח אני: ״את יודעת מה? סבבה, אני ואנג׳י נלך לקניון ונקנה נעליים ועוד כמה דברים שאנחנו צריכות, אמרתי בקול ערמומי ואנג׳י הצטרפה במבט ערמומי. ״שמעתי אולי, במיקרה, משהי אומרת שופינג?״ צעקה תהל. חח משוגעת זאתי אנג׳י ואני: ״ישששששש!״ אני ואנג׳י צעקנו . ״בעצם אני באה רק עם אתן מחכות לי כי אני רוצה לאכול משהו״ אנג׳י: ״אבל הרגע אכלת!״ אמרה תהל:״ ו… איפה הנקודה?״ אמרה בסוג של התחכמות.. אנג׳י: אוחח׳ אמרה בייאוש ״חח בואו משוגעות שלי, אל תידאגי תהל מבטיחה לך, נעצור לאכול איפה שהוא מקום…״ אמרתי ״ייאי בל חולה אליך!״ אמרה תהל בהתלהבות קפצה ממקומה ולקחה את התיק שלה. ״נו יאללה אנג׳י תביאי את התיק שלך ונלך״ אנג׳י הסתקלה על תהל במבט מייואש ויישרה את מבטה אליי, ״עוד הפעם קניון? אוףף״ אמרה ״כן כו, עכשיו בואי״ אמרה תהל ודחפה אותה (את אנג׳י) מחוץ לדלת… ואנחנו יוצאות! צעקתי בשימחה..