דמי, אני ו1D פרק 1+2

–פרק 1–
אני לא רוצה שוב לבית הספר, למה אני חייבת ללמוד בבית ספר שכולם שונאים אותי? למה אני חייבת לקום כל בוקר עם המחשבה שהינה עוד יום שיפגעו בי בגלל החיצוניות שלי?.
אני לא תלמידה כל כך שונה מהשאר אבל כולם משום מה שונאים אותי.
לפני כשנה התחלתי לחתוך, אני יודעת שזה לא בסדר אבל רק ככה אני מרגישה את עצמי יותר טוב.
לפני כשבוע אכלתי מנה גדולה של אוכל וכשהבנתי שאני ישמין מזה התחלתי להקיא הכל.
אני כבר שבוע מקיאה כל מה שאני מכניסה לפה, אני יכולה לאכול 3 מנות ולהקיא את כל זה.
"דמי יפה שלי בואי לאכול" שמעתי את אימי אומרת.
"אמא אני לא רעבה" אמרתי לה בזמן שאני אוספת את התיק ומחביאה את הסכין שאמא לא תראה.
–פרק 2–
"דמי יפה שלי למה את לא רעבה? אתמול בערב גם לא אכלת" אמרה אמא.
"אמא אני עכשיו מאחרת לבית הספר, אין לי זמן לדבר איתך על זה" אמרתי ויצאתי מהבית.
כשהגעתי לבית הספר מיהרתי ללכת ללוקרים כדי להכניס את הספרים שהכבידו על גבי.
"היי ילדה חננה" אמרה לי ילד אחד.
"מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך? למה השנאה הזאת?" שאלתי והתחלתי לבכות.
"איזה בכיינית!" אמר הילד וברך.
נכנסתי לכיתה ובכיתה שלי ישב ילד חדש, ניגשתי אליו ושאלתי אותו:
"היי קוראים לי דמי ואיך לך?"
"קוראים לי מייק ואני הוזהרתי שעדיף לי לא ליצור איתך קשר כי את מפחידה" הוא אמר והוריד את מבטו.
"ואתה באמת חושב ככה?" שאלתי מופתעת.
"לא, אני חושב שאת נחמדה אבל אמרו לי שיעשועליי חרם אם אני ידבר איתך אזאני מעדיף לשמור מרחק!" אמר מייק ויצא מהכיתה.
כל היום בבית הספר ישבתי לבדי עצובה,"למה מגיע לי כל היחס הזה? מה עשיתי לא טוב? למה אני לא יכולה ליהיות ילדה רגילה? מה זה בגלל שמגיל קטן אני משחקת בסדרה מפורסמת? אולי אני באמת מכוערת? אולי אני שמנה יותר מידי?" חשבתי לעצמי ואז ניגשה אליי היועצת של בית הספר.
"דמי, אני רואה שהרזת יותר מידי, את חייבת להבדק!" היא אמרה והביאה לי טופס הפניה לרופא…