גורל לא צפוי – פרק 8 חלק א׳! תקראוו…

נקודת מבט ליאן:
~כעבור 3 חודשים~
המצב שלי כרגע גרוע, אני מכירה את הארי כמו ספר פתוח ואני יודעת שהוא מסתיר ממני משהו. הוא כל הזמן מתחמק ממני וכשאני שואלת אותו לאן הוא הולך, הוא אומר בהיסוס שהוא הולך לסיימון או לאחד החברים שלו. גם מצבי האישי גרוע. בשבוע האחרון אני קמה מבחילות והקאות, וכל יום פוקד אותי כאב ראש חזק. ג׳ניפר עוד מעט נכנסת לחודש שביעי (היא סוף 6).
האהבה פורחת בין כולם, חוץ ממני ומהארי שבחודש האחרון אין ניצוצות…
*****
כמו בחודש האחרון התעוררתי למיטה ריקה, כשהארי לא לצידי. קמתי לעבר האמבטיה בכדי לצחצח שיניים ולשטוף פנים. פתאום הרגשתי בחילה איומה. רצתי לכיוון השירותים והתחלתי להקיא את נשמתי… ׳למה הארי לא פה׳ חשבתי לעצמי ודמעה נזלה מעיניי הכחולות כים. כעבור 2 דקות הפסקתי להקיא, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים והלכתי לכיוון הארון. הוצאתי פיג׳מה אחרת, התקלחתי, התלבשתי וירדתי למטה. כשירדתי למטה ראיתי משהו הזוי! כל הבנות עמדו ודיברו עם הבנים, כשהבנות בחזיה ותחתונים (חוץ מג׳ניפר שהייתה בפיג׳מה) והבנים בבוקסר O_O ״מה זה פה, מצעד הגאווה?!״ שאלתי בצחקוק וכולם התפקעו מצחוק. ״חחח לא, פשוט כשכיבסתי את בגדי הים של כולם
-כן גם את שלך- התפקשש משהו במכונת כביסה, ו..טוב, לא באלך לדעת איך הם נראו אחרי זה… אז הבנות והבנים נשארו עם הלבשה תחתונה כדי להכנס לבריכה״ ענתה ג׳ניפר בחיוך. ״הא… חחח ולמה את בפיג׳מה?״ שאלתי אותה ״כי… אני בהיריון?!״ אמרה בציניות. ״חחח… נכון אז בכל מקרה, בוקר טוב״ אמרתי וצחקקתי. ״בוקר טוב״ כולם אמרו חוץ מלורן שאמרה ״בוקר טוב חיימ״. הלכתי לשירותים שבקומה הראשונה והורדתי מעלי את הפיג׳מה. יצאתי מהשירותים וראיתי את הארי יושב במדרגות ושם את ראשו בין כפות ידיו ונאנח, התיישבתי לידו. ״בייב תסתכל עליי״ אמרתי בקול שקט והוא לא זז. ״הארי תסתכל עליי!״ הרמתי מעט קולי והוא לא הגיב. ״הארי. תסתכל. עליי. עכשיו!״ אמרתי, מאופקת לא לצעוק עליו. הוא הרים את מבטו אלי והסתכל עמוק אל תוך עיניי. התהפנטתי, מביטה עמוק אל תוך עינייו הירוקות כדשא. הוא הסיט את מבטו והסתכל לכיוון החלון, נאנחתי ״הארי מה קרה?״ שאלתי בדאגה. ״כלום״ מלמל בשקט. ״בואי לבריכה״ אמר ותפס בידי ומשך אותי לבריכה. בדרך לבריכה צעקתי ״הארי תעזוב אותי, זה כבר לא מצחיק!״ כשדמעות חמות זורמות על לחיי. הארי הסתכל עלי המום. רצתי לכיוון החדר ושמעתי אותו צועק ״בייב חכי!״ התעלמתי. נכנסתי לחדר, טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. קברתי את פני בכרית והתחלתי לבכות ולהתייפח. ׳מה עשיתי לו? למה הוא מתנהג ככה?׳ דפיקה חלושה בדלת קטעה את מחשבותיי. ״הארי תעוף מפה, אני לא רוצה לדבר איתך!״ צעקתי ״זה לא הארי, זה אני״ שמעתי קול עדין וזהיתי שזאת ג׳ניפר. קמתי ופתחתי לה תדלת. היא נכנסה והתיישבה על המיטה. נעלתי והתיישבתי לידה. ״מה זה היה עכשיו?״ שאלה בתימהון. ״הא…רי ה..וא הו..א״ לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי ״הארי, במשך כל החודש האחרון הוא מתנהג אלי בקרירות, לא התייחס אלי, כאילו אני אוויר!״ פה הרמתי מעט קולי וג׳ניפר הניחה ידה על ידי. ״הוא אפילו לא היה יושן בחדר! הוא היה הולך בערב וחוזר מאוחר והיה נשאר לישון בסלון. כשהיינו מתנשקים זה היה בלי רגש, נשיקה קטנה – בלי חום, בלי אהבה, וככה גם החיבוקים! ופתאום עכשיו? הוא נזכר שאני קיימת!״ פה כבר נשברתי והתחלתי לבכות ולהתייפח. ״אל תדאגי הכל יסדר, אני מבטי… אחחח״ צרחה ג׳ניפר ותפסה חזק בבטנה. ״זאיין, זאיין בוא מהר!!!״ צרחתי כמו משוגעת וניסיתי להרגיע את ג׳ניפר שדמעות זולגות מעינייה היפות.