גורל לא צפוי – עונה 2 פרק 24 (פליז תקראו ❤️)

פרק ארוךך ! נקווה שתאהבו ^_^

מהפרק הקודם –
(נקודת מבט ליאם)

״טוב אח שלי, בהצלחה עם זה.. שאמילי לא תגלה עליה, הא ?״ אמר לאחר כמה שניות וקם ממקומו.
״ברור אחי.. נדבר בהזדמנות״ אמרתי והוא הלך לכיוון חדר הבקרה, אני מנחש שזה לאביה… רואים שהוא אוהב אותה.
התיישבתי בלובי ושתיתי את הקפה שביקשתי מהאישה שעובדת כאן. חושב על כל היום המוזר הזה…

נקודת מבט אמילי (יום שלישי):

״בוקר טוב מלמל״ שמעתי לחישה באוזניי, לחישה אהובה וממכרת אך גם שנואה באותה המידה.
״בוקר״ מילמלתי והתהפכתי, כך שראשי קבור בכרית הרכה והחמימה.
״לא שכחת את הדייט שלנו היום, נכון ?״ שאל ליאם ודאגה נשמעה בקולו, הנדתי את ראשי לשלילה ועצמתי את עיניי, מחכה לשינה שאכן הגיעה.

*****

״ישלך בכלל אישור מסיימון לדייט הזה ?״ שאלתי את ליאם והרמתי את בגדיי מהמיטה הזוגית שלנו.
״כן בייב״ אמר ועטף את ידיו סביב כתפיי, הוא ניסה לתפוס את מבטי אך ישר הזזתי אותו הצידה, מסרבת להביט בעיניו השובות.
״מלמל״ אמר ליאם.
״אמילי״ אמר שוב.
״תסתכלי עליי״ אמר שוב, כשעצבים נגנבים לקולו.
״אמילי !״ נשף בעצבים. הבטתי בעיניו במבט נגעל, עיניו מכווצות לחריצים קטנים.
״מה עובר עלייך ?״ לחש, הרגשתי את הבל פיו על פניי.
״כלום… קדימה צריך להתארגן, עוד מעט יוצאים״ אמרתי והתנתקתי מבין ידיו. לקחתי את בגדיי ואת העקבים ונכנסתי לחדר המקלחת, התלבשתי במהירות ונעלתי את נעליי. מחליק, איפור ואני מוכנה. מוכנה לספר לו מה שעובר עליי.

( http://www.polyvore.com/date_with_liam_gt/set?id=92957189#cs )

יצאנו מהחדר לכיוון המעלית, שקט שרר במהלכה, אני לא מאמינה שאני הולכת להגיד את זה…
הודנו לשומר ונכנסנו למכונית. 20 דק׳ וכבר היינו במסעדה. הנסיעה עברה בשקט. מידי פעם ליאם ניסה לפתח שיחה, אך אני שתקתי והמשכתי להביט בנוף העוצר נשימה של לונדון, שדרת עצים ירוקים בצידי הכביש, אנשים מטיילים, צוחקים, נהנים…
ורק אני קודרת, קרה, בדיוק כמו השמים שבחוץ. קדימה אמילי, שתי מילים וזה בחוץ, שתי מילים קטנות וקצרות ואני ארגיש הקלה. ראיתי איך הנוף נהיה איטי יותר ויותר, עד שנפסק. הפנתי את מבטי קדימה, מסעדה יוקרתית ומנצנצת עומדת מלפנינו, תור ארוך של אנשים בכניסה למסעדה. יצאנו מהמכונית ועמדנו בתור. שום מעריץ לא קפץ עלינו, רק כמה פלאשים קטנים. הדבר שגרם לי לחשוד יותר מכל. היה מס׳ אנשים, לבושים בחליפות, משקפי שמש. חלקם הסתובבו סביב המסעדה וחלקם הסתובבו בתוך המסעדה. הרגשתי את הפחד מחלחל עמוק בגופי.
״מה הולך כאן ?״ לחשתי לליאם ברגע שנכנסנו למסעדה.
״אמור לקרות משהו ?״ שאל בתמימות. הוא צודק, בטח אני סתם מדמיינת…
התיישבנו בשולחן שבקצה המסעדה. ליאם לקח את כיסאי אחורה ועזר לי להתיישב. ממש ג׳נטלמן אמיתי.
תוך שניות ספורות מלצרית נחמדה ניגשה אלינו. הזמנו כל אחד את בחירתנו ותוך כמה דקות היא חזרה עם האוכל.
״בתיאבון״ אמרה בחיוך והלכה. התחלנו לאכול בשקט עד שמוזיקת רקע התנגנה. מה הולך כאן ? אני משתגעת.
״ליאם״ פלטתי.
״אמילי״ אמר ביחד איתי.
״את ראשונה״ הוסיף וחייך חיוך קטנטן. הרגשתי את ביטני מתהפכת, מיליוני פרפרים מלאו אותה. את מסוגלת אמילי, שתי מילים קצרות, אני יכולה. הכל יהיה בסדר.
״זה נגמר״ אמרתי והבטתי עמוק בעיניו. הלם קל ניכר בהם.
״מה נגמר ?״ שאל בגיחוך עם מבט לא מובן.
״הקשר הזה״ אמרתי. העצבים כבר החלו לגעות בגופי. הרגשתי איך דמי מפעפע בין עורקיי.
״מה..? למ… מה.. איך..?״ גימגם בלחש, ראיתי איך עיניו נפערות במהרה. מבטו הפך ללא ממוקד בין רגע. פניו היו נראות כמו סיד.
״אתה מוזמן לשאול את זאת שהתנשקת איתה במסיבה ביום ראשון״ אמרתי בעצבים ובקרירטת וקמתי ממקומי.
״להתראות, ליאם״ הוספתי ויצאתי במהירות מהמסעדה. עצרתי מונית ונכנסתי לתוכה בעוד אלפי פלאשים מצלמים מכל עבר. האנשים האלו רצו אחרי, אל המונית כבר לקחה אותי הרחק הרחק מכאן. עכשיו הבנתי מה כל האנשים האלו עושים כאן.. אבל מה הוא רצה שהוא הביא אותם לכאן ?

נקודת מבט כללית:

הוא ישב שם, במסעדה יוקרתית ומפוארת.
הוא ישב שם, שפתיו קמוצות, מנסות לעצור את הדמעות המאיימות לפרוץ.
הוא ישב שם, מרגיש איך כל חלומותיו, כל תקוותיו התנפצו לרסיסים.
הוא ישב שם, נזכר איך ימים ולילות תכנן זאת. ימים ולילות עבד על כך, כדי שזה יהיה מושלם. המסעדה, העובדים, האנשים שישבו ״בתמימות״ במסעדה. השומרים שבחוץ, והצלמים והעיתונאים.
שאף אחד לא יהרוס את הרגע הזה. אבל הוא נהרס, בגללו.
הוא הכניס את ידו לכיסו השמאלית והוציא קופסת קטיפה קטנה. קופסת קטיפה אדומה. הוא הניח אותה על השולחן, ובידיים רועדות פתח אותה. בפנים נחה לה טבעת, טבעת זהב מנצנצת, משובצת יהלום קטן באמצע. הטבעת שהייתה אמורה להיות שייכת לאהובתו.
הוא הרגיש איך סכר הדמעות פורץ ודמעה בודדה זולגת על לחיו השמאלית,
ראשו הושפל מטה, אנשי המסעדה עומדים סביבו, מבולבלים, אבודים, מנסים לעזור, לדבר אותו, מגישים לו מים, מרגיעים אותו – אך ללא הצלחה.
זה נגמר.
זה נגמר.
זה נגמר.
קולה הדהד בראשו, שוב ושוב ושוב.
זה נגמר.
סוף הקשר, סופו של סיפור האהבה. כל אדם אשר פגש בהם ראה את חתונתם, ילדיהם, נכדיהם וניניהם.
הוא יצא מן המסעדה, מתיישב על אחד מספסלי הרחוב. מסתכל אל השמים שבין רגע הפכו לשחורים, כמו הרגשתו.
לא מתנתק מהשמיים אשר באותו הרגע רצה להיות שם, מקום טוב יותר. כאילו שהשמיים ברגע זה הם הדבר הכי מעניין שקיים, לפחות לאותם רגעים.
צליל הודעת קטע אותו מהדף מחשבותיו. ההודעה היחידה שהצליחה להעיר אותו ולרוץ למלון במהירות מופרזת. כאשר חלפו להם כחצי שעה הבין בעוד מקרה אשר הרס את יומו ״המאושר״ בחייו. היא איננה, נעלמה כלא הייתה, כאילו התאדתה מן העולם. הוא חיפש אותה בכל מקום אפשרי בבית המלון, רוצה רק לבדוק שהיא בסדר. היא ברחה לעולמה, למקום הפרטי שלה.
אחרי חיפושים מעייפים שמאיימים לעייף את הגוף בכל רגע הוא ראה אותה, שבורה.
כה יפה, כשדמעות שחורות וגדולות מכסות את פניה. יושבת על המיטה בחדר שהיה אז בזמנו של הארי ובוכה, מוציאה את כל נשמתה.
״תעוף מפה !״ היא צעקה בתקיפות ורקעה ברגלה. ברגע שנרגעה היא נשמה עמוק אך עדיין מבטה היה תוקפני וזועם.
״אם אתה אוהב אותי תצא מפה, ואל תחזור, לעולם״ שקט, מבטו הפך לאטום, הרי כולם יודעים שהוא אוהב אותה. גופו קפא כקרח ופניו הפכו לבנות כסיד. שוב.
הלב אומר להישאר בחדר ולחבק אותה אך הראש אומר ללכת, הוא מאוד אוהב אותה. הוא חשב שהיא תיהיה האחת, האחת שתהיה שלו, שתיהיה בשבילו תמיד, גם בטוב וגם ברע.
״אז כנראה שאתה לא אוהב אותי…״ יבבה בבכי וליאם יצא מן החדר, טורק את הדלת באגרסיביות. את חדרו הוא לא הזניח, בוחן אותו וקולט שדבריה כבר מזמן לא שהו בו. ורק הדמעות זתגו מעינייו, ללא חשק בחיים. רק למות, להיקבר במקום הכי קרוב. להתאדות מן העולם. הוא לא יודע איך הוא יופיע מחר בגמר, אך יסתכל בפניה היפות שוב, הרי היא חושבת שהוא לא אוהב אותה.
מחשבות רבות הטרידו את ראשו, גורמות לו לבלבול רב. הוא נשכב על המיטה, שלפתע הרגישה המקום הכי קר. כי היא לא הייתה שם.
הוא חיבק את הכרית שלה, מסניף לאפו את ריחה, שהיה דבוק בכרית. הוא נרדם בפתאומיות, מזניח את כל העולם ומתרכז בשניתו, מתפלל שלא יקום מחר בבוקר.