ביחד לנצח 2-פרק 25-מוקדש לyaelis אופק אלין(מילים) דני 1D אנונימית גל שירני SHIRAZ SBW

היי בנות,לפני שאני אתחיל את הפרק יש קטע מסוים שאני רוצה להזכיר לכן,הוא קשור לפרק הזה.הקטע הוא מהעונה הראשונה של הסיפור מפרק 15(ביחד לנצח-פרק 15+16).בקטע בל,אור והבנים נמצאים בבית של נייל לארוחת ערב לכבוד שובם של הבנים מה-X פקטור.
הקטע הוא מנ בל:
התיישבנו בספות בסלון
“מה עם טום?”שאלתי את נייל
(טום זה האח הבכור של נייל)
“דיברת איתו לאחרונה?”המשכתי
“הוא בסדר”הוא ענה
“הוא יוצא עם מישהי-אמבר…”
“הוא אמר שזה רציני” הוא המשיך
“איזה יופי”אמרתי שמחה בשבילו
אבא ואור היו במטבח
נייל בא להמשיך לדבר-להמשיך לספר לי
אבל בידיוק אור קראה לכולנו לשולחן

פרק 25
נמ טום-האח הגדול של נייל
היום זה היום של האזכרה של אמא של בל.רציתי להביא איתי את אמבר-בת הזוג שלי.אנחנו ביחד כבר משהו כמו 4 חודשים וזה כבר רציני אבל אני יודע שזה לא מתאים היום.אז פשוט נסעתי לבדי לבית הקברות.

נמ נייל
אחרי נסיעה לא ארוכה מדי הגעתי לבית הקברות.בל,אד וטום כבר היו שם.ראיתי שהם מדברים ומשלימים פערים.אבל כמו בכל האזכרות של ארין(אמא של בל)פניהם היו חסרות הבעה.או אם לדייק ההבעה על פניהן היתה עצב עמוק.לא עצב של 'קיבלתי נכשל במבחן במתמטיקה' אלא עצב מצטבר,עצב של מחשבות,של געגועים,של אהבה שנקטעה,של תקווה שנעלמה.
נעמדתי לידם והצטרפתי לשיחה.השיחה די זרמה בהתחשב בנסיבות.כשהסתכלתי על פניהם ראיתי פנים חתומות,ללא חיוכים.עיניים עצובות הביטו בי ואני בטוח שהן שיקפו את איך שעיני הנראות-עצובות גם כן.עצב על אהוב שנלקח.
"איפה אור?"
שאלתי אחרי שהם הפסיקו לדבר,ממה שהבנתי,על אמבר ועל העבודה של טום.
"היא רצתה להיות קצת לבד בקבר.אחריה יתחיל הסבב ואז נעשה את הטקס."
אד אמר.
"אה."
אמרתי והוספתי
"מי נכנס אחריה?"
"אני,"אד ענה,"ובל אחרי."
"ואז אני רוצה להיכנס.אם זה בסדר מבחינתך?"
טום חצי שאל וחצי אמר
"זה בסדר."
לחשתי בעצב
"אני אכנס אחרון."
אמרתי.
בסופו של דבר,אחרי עוד 5 דקות שיחה די יבשה,זמן שהרגיש כמו נצח,התישבנו כולנו על ספסל,מחכים שאור תצא ואד יוכל להיכנס במקומה.
בל ישבה לידי,ראשה שעון על כתפי,ידי עוטפות אותה בחום ואהבה כאילו אני יוצר סביבה בועה בלתי נראית שיכולה להגן עליה מפני כל הדברים הרעים שקיימים בעולם באשר הם.
כולנו שתקנו,שקועים במחשבות על ארין.
אם אתם שואלים מה הקטע של הלהיכנס והכל אז אני אסביר לכם.
זה בית קברות ככה שאי אפשר 'להיכנס' לכל קבר,הם לא נמצאים בחדר או משהו.אנחנו פשוט יושבים מחוץ לבית קברות,בצד השני של החומה,ונותנים לכל אחד 'זמן איכות' בקבר של ארין.זמן שבו הוא יכול לדבר אל הקבר כאילו הוא מדבר אליה,לספר לו-לקבר, או לה-לארין ,את מה שהוא מרגיש או סתם לשבת ליד הקבר ולבכות.
אחרי כל הבכי,הדמעות וקינוחי האף כולנו מתאספים מסביב לקבר (כמובן שאנחנו עדיין עושים את כל מה שרשמתי הרגע) וכל אחד אומר בתורו כמה משפטים על ארין ומניח ורד אדום או לבן על הקבר שלה.
בסופו של דבר כולנו הולכים לבית של אד ובל ואוכלים ארוחת בוקר,כי אם לא נכאל ביחד,כשכולם מסתכלים ואנחנו חייבים לאכול,אז לא נכאל בכלל.בארוחה אנחנו אוכלים את המאכלים האהובים על ארין.
בגלל שאנחנו רוצים לזכור אותה גם ביום הזה,כמו בכל יום,טובה ונעימה עם לב זהב,כמו שהיא הייתה;אנחנו לא יושבים בארוחה ושותקים,מה שהיינו שמחים לעשות,אלא מספרים זיכרונות טובים שלנו על ארין,עם כמה שזה קשה וכואב.בדרך כלל בארוחה הזאת האוכל מאוד מלוח,מלח מהדמעות שלנו שנופלות כמו מתוך ברז פתוח לתוך הצלחות.
וככה כולנו מתמודדים עם האבל והכאב והקושי ביחד,ומשתפים במה שאנחנו מרגישים ובמחשבות שלנו,מחזקים אחד את השני למרות כמה שזה קשה.
וזה סדר היום שקבוע ליום הזה.יום שבו כולנו ביחד,מחזקים ותומכים ועוזרים ולא מסתגרים בחדר,בוכים לבד.
אז מה עומד להיות שונה ביום הזה מבשנים הקודמות? אתם כבר תראו…
תגיבו ותדרגו!!!