ביחד לנצח 2-פרק 24-מוקדש לyaelis אופק אלין(מילים) דני 1D אנונימית גל שירני SHIRAZ SBW

אני יודעת שכבר העלתי את זה אבל אני מעלה את זה שוב למי שלא יודעת ולא ראתה,מי שראתה את זה כבר שתרד למטה לפרק.אם למישהי יש שאלות לגבי זה היא מוזמנת לשאול אותי בתגובות ואני אענה לה בשמחה!
היי בנות,
אז ככה,אני עומדת לעשות לביחד לנצח 2 שני המשכים כי יש לי שני רעיונות ממש טובים להמשך הסיפור הזה.עוד כמה פרקים אני אגיע לנקודה שבה אני אפצל את הסיפור לשני ההמשכים.
איך זה עומד לפעול?!
בשני ההמשכים הסיבה למוות של אמא של בל תהיה שונה.אבל המשך העלילה בנתיים יהיה אותו הדבר.אחרי שאני אסיים את החלק הראשון-חולה ולא מאהבה אני אחזור לנקודה שבה הסיפורים מתפצלים,אסכפ מה קרה עד אותה נקודה כדי שלא תתבלבלו,אשנה את הסיבה למוות של אמא של בל ואמשיך לחק השני!
בנתיים הפרקים שאני אעלה שייכים לשני הסיפורים אבל כמו שכבר אמרתי (אני חוזרת כדי להבהיר את זה)הסיבות למוות של אמא של בל שונות!!!!!!!!!!!
החלק הראשון נקרא-חולה ולא מאהבה!
בחלק הזה אמא של בל מתה מסרטן!
לגבי החלק השני אני עוד לא מגלבה לכן כלום-כבר נגיע לזה….
מקווה שתואהבו את שני החלקים!
כשאני אסיים את הסיפור לגמרי-את שני החלקים אני אשמח לשמוע איזה חלק אהבתן יותר!!!

פרק 24
נמ נייל
התקופה הזו עברה וכולם,גם בל,חזרו לאיזון נפשי אבל היום הזה מערער את האיזון של כולם כל פעם מחדש ואני תמיד מפחד ביום הזה על בל-שהיא לא תעשה משהו קיצוני.
עכשיו אתם מבינים למה לא סיפרתי לבנים על העבר שלה?
וכמובן שיש את הקטע שהכי מפחיד אותי בכל הסיפור הזה-אמא של בל מתה מסרטן וסרטן זה דבר תורשתי!אני מתפלל כל הזמן שבמקרה שלנו זה לא יהיה תורשתי כי זה כבר יגמור אותנו לגמרי;אותי,את אור,את טום(האח הגדול של נייל) ובמיוחד את אד-לא רק לאבד את ארין (אמא של בל),אלא גם את בל.
אני מקווה שזה יעבור והכל יהיה בסדר!
~~~~~~~~~~~אני רק אזכיר לכן משהו מהנמ(מהנקודת מבט) של נייל בפרק הקודם~~~~~~~~~~~~
נמ נייל
אני ושירן קבענו להיפגש ביום שלישי.
השבוע,ב-10 לחודש, יש את ההזכרה של ארין, אמא של בל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נמ נייל-ה-10 לחודש-יום שלישי!
קמתי בבוקר.הסתכלתי על לוח השנה וראיתי שהיום יום שלישי,ה-10 לחודש והבנתי שני דברים.האחד,היום זה יום האכרה של ארין,אמא של בל,והשני זה שהיום קבעתי להיפגש עם שירן.שיט! אני לא אספיק לדבר עם שירן ולהגיד לה שאני מבטל את הפגישה כי אני כבר די מאחר,אני חייב להתלבש מהר ולנסוע לבית הקברות,שם יחכו לי בל,אד,טום ואור.הלכתי לאמבטיה של החדר שלי,לכל אחד מאיתנו,הבנים,יש חדר ואמבטיה.צחצחתי שיניים,שטפתי פנים והתקלחתי.אחרי שהתארגנתי ולבשתי חליפה שחורה וחולצה לבנה ירדתי למטה.הבנים כבר ישבו מסביב לשולחן ואכלו ארוחת בוקר.הצטרפתי אליהם-מתיישב וממלא את צלחתי.הארי מזג לי ולו לכוס מיץ תפוזים ושאל,"לאן אתה הולך לבוש ככה?"
"היום זה יום האזכרה של ארין,אמא של בל."
"אה." הוא ענה והוסיף,"תמסור לה שאנחנו מצטערים בשבילה."
"דיברת איתה? היא בסדר?"
ליאם שאל בדאגה,כמו תמיד.
"עוד לא,אני הולך עכשיו לבית הקברות;בל,אד,טום ואור יהיו שם."
עניתי
"אז תמסור להם שאנחנו מצטערים בשבילם."
זאין אמר
"אפשר להתקשר לבל או שעדיף שלא?"
ליאם שאל
"עדיף שלא.היא מעדיפה לא לדבר עם אנשים ביום הזה."
עניתי ביובש.
"אפשר לשאול איך אמא שלה נפטרה?"
לואי שאל.לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי בכמה שפחות פרטים
"מסרטן.היה לה סרטן."
לקחתי עוד נשימה עמוקה,משתדל לא לתת לדמעות לעלות ולהציף את עיני.כשהיא מתה הרגשתי כאילו אחת משתי האמהות שלי מתו.היא הייתה האמא השנייה שלי,כמו שאור היא האמא השנייה של בל.אני ובל חלקנו את שתי האמהות שלנו ואז נשארה לשנינו רק אמא אחת-אמא שלי-לחלוק בינינו.
"אני כל כך מצטער.מצטער ששאלתי."
לואי אמר כשראה את ההבעה על פני.
"זה לא כאילו לא ידעת שזה משהו רע מההתחלה.יכולת פשוט לא לשאול."
פשוט התפרצתי על לואי,בלי סיבה.כל הבנים נראו מופתעים.
"מצטער."
נאנחתי
"פשוט…-"
"אני מבין,אתה לא צריך להסביר.אני מבין אותך,זה בסדר."
לואי אמר
"היא פשוט הייתה כמו אמא שנייה שלי ואחרי זה…אני מעדיף לא לדבר על זה."
"אתה לא חייב לדבר על זה,אנחנו מבינים,זה בסדר."
הארי אמר וכל הבנים הנהנו כמסכימים.
"תודה בנים."
"תגיד,יש מצב לבקר את בל היום?"
זאין שאל
"אני מבין שזה מכוונה טובה אבל אני מצטער,אני נאלץ להגיד שלא."
"זה בסדר,אני מבין."
זאין אמר.
את שאר הארוחה העברנו בשתיקה מעיקה.אני העדפתי את זה ככה,מבחינתי זאת הייתה שתיקה נעימה.לא היה לי כוח להעמיד פנים שאני בסדר,שהכל בסדר.לא היה לי כוח לצחוק,לחייך,לדבר.אבל עכשיו צברתי כוחות כדי שאני אוכל להיות חזק ליד בל.זה לא שאני לא אבכה לידה,כי אני כן,אני כל שנה בוכה.מבחינתי להיות חזק זה לא לתת לזה לשבור אותי,לא לא לבכות,להיות חזק זה להיות שם בשביל בל וגם בשביל אמא שלי אבל לה יש את אד וטום ולבל יש אותי.אף אחד מהבנים לא הרגיש בצורך לדבר,או לצחוק ואם הוא כן הרגיש אז הוא כיבד אותי ואת היום הזה ושתק בכל זאת.הבנים נראו שקועים במחשבות וכך גם אני.פלשבקים מהעבר,פלשבקים שלי עם ארין, הציפו לי את הראש.פלשבק שלה מנדנדת אותי בנדנדה כשבנדנדה לידנו ישבה בל ואותה נידנדה אור.פלשבק שלי ושל בל יושבים ליד השולחן, בבית של בל,וצובעים בחוברות צביעה כשארין מגישה לנו צלחת עם שניצל חם שיצא מהמחבת ופתיתים ומגישה לנו 2 כוסות פטל קר.ופלשבקים מגיל יותר מבוגר;כשאני ובל שוכבים ביחד על מיטתה של בל וצופים בסרט בטלוויזיה שתלויה על בקיר ממול ובאמצע ארין נכנסת ומגישה לנו עוד קערת פוקפורן ושתיה ואומרת לנו לרדת עוד רבע שעה כי ארוחת הערב תהיה מוכנה.ואז היא מסתובבת ואומרת 'נייל,אתה יכול להישאר לישון פה אם אתה רוצה,דיברתי עם אמא שלך.היא תבוא עוד מעט להביא לך עוד בגדים,למרות שכבר יש לנו כאן בגדים שלך ומברשת שיניים והכל.היא תצטרף אלינו לארוחת הערב,גם טום יבוא.'(טום זה האח הגדול של נייל)באמת יש לי בבית שלהם הכל,כאילו אני גר שם.יש לי מגבת,מברשת שיניים,מסרק,בגדים ואפילו חדר,גם אז וגם היום.ואז אני נזכר בערבים שבהם אני יושב אל השולחן עם בל,אד,ארין,אור וטום.זאת אחת מהסיבות שבגללן העדפתי להיות אצל אמא שלי מאשר אבא שלי,כי אצל אמא שלי אני יכול להיות עם בל.
אתם בטח שואלים את עצמכם איפה טום בכל התמונה?
אז ככה,אני טום ובל בילינו המון ביחד.בל וטום גם קשורים אחד לשני אבל לא כמוני וכמו בל.אם להיות כנה,עם כמה שאני אוהב את טום-ואני אוהב אותו המון,מרגיש לי שבל היא יותר אחותי מאשר טום למרות שאין ביני לבין בל קשר ביולוגי.ובעוד כמה שנים,כשבל כבר תלד,אני אחשיב את הבן או הבת שהיא תלד כאחיין או אחיינית שלי בדיוק כמו שהייתי מחשיב את הילדים של טום,כי מבחינתי בל הייתה,עודנה (עדיין) ותהיה תמיד אחותי הקטנה.
התעוררתי ממחשבותי כשלואי שישב לפני ניער את כתפי וקרא בשמי.
"מה?"
שאלתי מרים את ראשי.
"אתה לא אכלת כלום."
לואי אמר.הסתכלתי על הצלחת,ידי עדיין גלגלה את הביצה המקושקשת על הצלחת בעזרת המזלג,כאילו אני רובוט וזו הפעולה האוטומטית שתכנתו אותי לעשות.
"אני לא רעב."
"אתה צריך לאכול."
לואי התעקש.
"מה השעה?"
התעלמתי לגמרי מההערה של לואי
"השעה שתכאל."
זאין אמר.הסתכלתי על השעון שלי וראיתי שאני צריך לצאת.
התקדמתי לדלת ואז נזכרתי במשהו.
"לואי אתה יכול לבוא רגע.אני צריך לדבר איתך."
"אני בא."
הוא אמר וקם מהשולחן.ראיתי את המבטים המודאגים שהבנים שולחים לעברי אבל התעלמתי גם מהם(מהמבטים לא מהבנים.).
יצאנו מחוץ לדלת הבית.
"תקשיב לואי אני צריך שתעשה לי טובה."
"מה שתבקש.אני כאן."
"קבעתי עם שירן להיפגש ביום שלישי ולא ידעתי שה-10 זה יום שלישי ואני לא יכול להיפגש איתה היום כי היום האזכרה אז אתה יכול בבקשה להתקשר לשירן ולהגיד לה שאני לא יכול להיפגש איתה היום כי זה היום של האזכרה של אמא של בל ושלא ידעתי שזה יוצא ביום שלישי ושאני מצטער."
"בטח אחי."
"אבל אתה חייב לעשות את זה! אל תשכח!"
"אני לא אשכח."
"אני סומך עליך לואי,אל תאכזב אותי."
"יש לך על מי לסמוך,"
הוא אמר וגרם לחיוך קטנטן לבצבץ על שפתי.
"אני ממש מצטער בשבילך.תמסור גם לבל שכולנו מצטערים בשבילה."
הוא הוסיף.
"אני יודע.תודה.אני אמסור לה."
אמרתי.נכנסתי למכונית ונסעתי לבית קברות.
תגיבו ותדרגו!!!!!!!!!!!!!