בדרך אל החופש- פרק 5

-נקודת המבט של אשלי-

"איפה השתייה?" אבא שאל אותי כשנכנסתי אל החדר, כמה שניות אחרי שהארי נכנס. הבטתי ישירות בו, הוא ישב על הספה מול אבא. כולם הסתובבו בסקרנות לראות מי נכנס, חוץ מהארי. הוא ידע שזאת אני. התקדמתי לעבר הספה, מתיישבת ליד אבא, בקו ישר מול הארי, שחיוך היה מרוח על שפתיו.
"קירה כבר מביאה." המצאתי בלי להסתכל על אבא, עדיין בוחנת את החיוך המתגרה על פניו של המתולתל. שכחתי לגמרי מהשתייה. לא נורא, הם לא ימותו מצמא.
"אש'.. הייתי רוצה שאת תציגי אותם היום בערב.." אבא אמר לי וגרם לי בבת אחת להפנות את ראשי אליו. באיזה עולם הוא חי?! אני?! לעמוד על במה!? פ'חח.
"א..אני?" גמגמתי. "לא, אבא.. אני.. אני לא יכולה."
"שטויות. בטח שאת יכולה יקירה. המיזם הוא על שמך, והייתי רוצה שאת תעמדי על הבמה ותכריזי עליו ועל ההופעה." הוא אמר לי בחיוך והרגשתי את ליבי מתחיל להלום בחוזקה, זיעה קרה ניגרה במעלה מצחי. אין מצב בעולם שאני עושה את זה.
"לא, אבא. אתה לא זוכר מה קרה פעם אחרונה שהייתי על במה!?" הוא באמת לא זוכרת את הבושות שעשיתי לפני שנתיים בזכייה שלו?
"מה קרה בפעם האחרונה שהיית על הבמה?" שמעתי את הארי שואל בהתעניינות. הבטתי בו, ועיניו נצצו משעשוע.
"לא עניינך." ירקתי אליו בזלזול ופניתי להסתכל שוב על אבא.
"אש'! מה עובר עליך? ככה מתייחסים לאורחים?" אבא הסתכל עלי במבט כועס.
"כן, אש'.. ככה מתייחסים לאורחים?" הארי חזר אחרי מילותיו של אבי, גורם לי לזקוף את גבתי ולהסתכל עליו פעורת פה. כנראה גם אבא חשב שהוא עבר את הגבול כי הוא נתן לו את אחד המבטים המפחידים האלה שלו. "מצטער, אדוני.." הוא מלמל בשקט משפיל את עיניו. אהא! סוף סוף אני רואה אותו מושפל ולא עם החיוך הדפוק והיהיר הזה על הפנים שלו! לא יכולתי לעצור את החיוך שהתפשט על פניי.
"אני לא רואה פה שום סיבה לחייך, אשלי." אבא אמר לי והחיוך נמחק מפניי בשנייה. למרות שאני לא הסתכלתי על המתולתל, אני בטוחה שהוא היה מרוצה מזה. נאנחתי.
"אבא.. בבקשה אל תכריח אותי לעשות את זה.." מלמלתי בפרצוף מתחנן. הפעם זה לא היה מזויף.
"מתוקה שלי, זה לא עניין של להכריח, אני מבקש ממך." אה כן?! ומה עם כל הפעמים שאני ביקשתי ממך דברים?? שביקשתי ממך ללכת למסיבת של אנני ולא נתת לי כי אמרת שיהיו שם בחורים שיכורים? או הפעם ההיא שביקשתי ללכת לבריכה רגילה, ולא עם מיליוני שומרים מסביבי? מה עם מה שאני מבקשת?! צרחתי לעצמי בראש, אבל מבטי רק הושפל מטה. מן הסתם שאני לא אגיד לו את כל זה. כי אני פאקינג פחדנית, זה למה.
"אממ, סליחה שאני מתערב.." שמעתי את אחד מהם מכחכח בגרונו. הרמתי את הראש וזה היה האמצעי, ליאם אני חושבת.
"יש.. יש לך פחד במה?" הוא שאל במבוכה. הנהנתי בראשי, נותנת לו חיוך קלוש ומתפדח. "ידעתי.. זיהיתי לך את זה בפנים.." חיוכו התרחב, אבל לא חיוך מלגלג, חיוך מבין. איכשהו, הוא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי לרגע. "גם אני הייתי ככה בהתחלה.. זה עובר.. את יכולה לעשות את זה.." הוא הנהן בראשו וחייך אלי. ואוו.. זה הגיוני שהלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר רק בגלל חיוך?
"אני לא.." הנדתי בראשי.
"בטח שאת כן. אני אעזור לך. את תראי, זה ממש קל." הוא חייך. מה קל בדיוק?! מרפי מרחף מעלי בכל רגע בחיי, גורם לי איכשהו לגרום נזק. אני פשוט נזק מהלך. זה מה שאני. בטוח מישהו יאבד רגל או עין כשאני יהיה על הבמה. כי זה המזל שלי. או יותר נכון הביש מזל שלי.
"רואה יקירה, אין לך ממה לפחד. ליאם יעזור לך. אתה ליאם, נכון?" אבא שאל אותו והוא הנהן. יופי ליאם, תודה רבה באמת. ואז זה היכה בי. צץ לי רעיון אדיר במוחי! איך לא חשבתי על זה לפני?! איזו סתומה אני!
"אבא.. אפשר לדבר איתך? לבד..?" שאלתי אותו ולפי הבעת פניו ידעתי שהוא הולך לסרב בגלל שהם פה, אבל בדיוק אז קירה נכנסה לחדר.
"אדוני, ארוחת הצהריים כמעט מוכנה. הבנים נשארים?" היא שאלה.
"כן קירה. אתם יכולים לצאת לסלון בינתיים, אנחנו תכף נצטרף אליכם." אבא פנה אליהם. וואו, הייתי בטוחה שהוא יסרב. הם הנהנו כולם בראשם ויצאו מהחדר אחרי קירה.
"על מה רצית לדבר, מתוקה?" אבא שאל אותי וקם אל השולחן שלו, מתיישב על כיסאו. נו ברור, למה שהוא ידבר עם הבת שלו בתור אבא? הרי הוא חייב את הכוח הנשיאותי של לשבת מאחורי שולחן.
"יש לי הצעה." אמרתי ישר. "אם אתה רוצה שאני אציג את המיזם היום בערב על הבמה, אז תסכים לי לצאת לטיול שלי עם קרוליין, לשלושה חודשים, בלי שומרים." הצעתי לו את התנאים של העסקה שלי.
"אש'.. זה לא משא ומתן פה." הוא גיחך.
"אבא! אני רצינית!"
"גם אני." הוא ענה בפשטות. "את תעלי היום על הבמה ותציגי את המיזם. בלי שום תנאים."
"לא. אני לא. מה הבעיה שלך? למה אתה לא נותן לי לצאת לחופשה הזו?!"
"אשלי, תורידי את הקול." הוא לא נראה מתרגש מזה שאני עוד שנייה פורצת בבכי.
"לא, אבא! אני לא מדברת עכשיו אל 'הנשיא'. אני מדברת עכשיו אליך כאל אבא שלי, ואני כן אצעק! אבא, תן לי לצאת לחופשה הזו, אני מתחננת." התקרבתי אל השולחן והתיישבתי על הכיסא מולו. "בבקשה.. אני נחנקת אבא, אני לא יכולה יותר!" דמעות עלו בעיניי.
"ממה את נחנקת בדיוק?" הוא שאל אותי מופתע.
"ממה אני נחנקת?! אבא, אני לא יוצאת מהבית הזה. כל מה שאני עושה זה ללכת לקולג' ולחזור הביתה, ואז שוב קולג' ואז שוב הביתה, אה כן, והמסיבות האלה שלך. אבא, אין לי חיים! אני חנוקה, אני מרגישה כלואה! ועכשיו עד שיש לי חופשת סמסטר מהלימודים אתה לא נותן לי לצאת להנות קצת!?" הוא התבונן בי, בלי להוציא מילה. זה כאילו שום דבר ממה שאמרתי עכשיו לא נגע בו. "אבא, אני מתחננת.. אני בת 20, תנו לי קצת חופש.. אני רוצה לצאת ולראות עולם, אני רוצה לצאת ולחוות דברים חדשים, אני לא רוצה להגיע לגיל מבוגר ולהסתכל אחורה ולהתאכזב מזה שלא עשיתי כלום בחיי…" הדמעות כבר מזמן זלגו להן על פניי.
"אשלי, מתוקה, העולם הוא לא וורוד כמו שאת חושבת. את לא מכירה אותו כמו שאני מכיר." הוא ענה לי בפשטות, לא מתרגש מהדמעות שבעיניי.
"אז תן לי להכיר אותו! תן לי לנסות בעצמי, תן לי לחוות.. להתאכזב, ליפול ולקום מחדש על הרגליים.. אתם לא יכולים להשאיר אותי בבועה לנצח.. מאז שזכית בנשיאות כל מה שאני עושה זה לרצות אתכם, אני למדתי והשקעתי, אני מתנהגת בנימוס ועושה את כל המאמצים כדי לגרום לכם להיות גאים בי. ועכשיו אני רוצה לעשות סוף סוף משהו בשביל עצמי, משהו שהוא שלי, בלי כל השמירה וההגנה שלך. אני רוצה להיות פשוט אני. אשלי. ולא הבת של הנשיא. אני רוצה להיות חופשייה אבא.. להרגיש פעם אחת בחיים שאני כן יכולה להסתדר לבד, שאני יכולה להיות עצמאית.. בבקשה.." הנחתי את ידי על שלו, נשענת על השולחן מנסה לצמצם את הפער בינינו. "בבקשה אבא, תן לי להרגיש פעם אחת בחיים חופשייה.."
"אשלי.." הוא נאנח. "אני לא יכול מתוקה. זה מסוכן מידי. את הבת של נשיא ארצות הברית. יש בחוץ המון אנשים שיכולים לפגוע בך. אמרתי לך, את יכולה לנסוע, אבל את תיקחי איתך את כריס שישגיח עליך. ותשכחי מלהיות חופשייה, יש לך את השם של המשפחה שלנו, ואת צריכה להיות מחויבת אליו."
"אני לא צריכה השגחה!" הרגשתי שאני מאבדת את זה. קמתי בעצבים מהכיסא, נעמדת מולו. זה כבר עמד לי על קצה הלשון, ולא יכולתי יותר, אני פשוט שפכתי את כל מה שתמיד רציתי להגיד ולא העזתי. "ולהיות מחויבת אליו?! כל מה שעשיתי כל חיי זה להיות מחויבת לשם המחורבן שלנו! כל הזמן אתה מנסה להציג אותנו בתור ה"משפחה האמריקאית המושלמת"! נחש מה אבא, אנחנו לא! אני אולי מחייכת מבחוץ אבל אני נרקבת מבפנים! אני אומללה בגללכם! עד היום אף פעם לא הייתי בבריכה נורמלית, לא יצאתי לסרט עם חברים, אני פאקינג לא יכולה לצאת לרחוב בלי שמירה צמודה שמושכת אלי את כל תשומת הלב המחורבנת של כל העולם! כל החיים אני חיה תחת העדשה של המצלמה! מנסה להיות מושלמת בשבילכם ואתם אפילו לא מעריכים את זה! אני רוצה לראות את ה"שם" שלך אם הייתי מורדת ועושה לכם את המוות! אבל לא, אתם לוקחים הכל כמובן מאליו!" מצאתי את עצמי עומדת וצועקת עליו את כל מה שרציתי להגיד במשך יותר מידי זמן. התנשפתי, עדיין בהלם מעצמי שאשכרה אמרתי לו את הכל. נחתתי על הכיסא, טומנת את ראשי בידיי, מנסה להשתלט על עצמי. מה שיותר כאב, זה שהוא עדיין היה על הכיסא. במקום לבוא ולחבק, לתמוך.. הוא מעדיף להישאר בתפקיד הנשיא.
"אני לא מבין אותך, יש לך את כל מה שכל נערה בגילך הייתה רוצה. כל המותגים, כל מה שאת רוצה את מקבלת, את-"
"ניראלך שזה קונה אושר אבא!?" קטעתי אותו. "אני מעדיפה להיות ענייה ולעשות מה שאני רוצה במקום להיות משועבדת לתואר שלך. כל נערה בגילי יכולה לצאת ולבלות ולהנות, אני לא! אז אל תגיד לי שאני מקבלת מה שאני רוצה! כי כרגע מה שאני רוצה זה להיות חופשייה!" הוא פשוט לא מבין. אין טעם. קמתי מהכיסא ועשיתי את דרכי אל הדלת.
"אשלי, אני מצטער יקירה. הטיול הזה הוא על חשבוני, ואם את רוצה לצאת אליו את יוצאת עם מאבטח צמוד." נעצרתי ליד הדלת, עם היד על הידית. הסתובבתי אליו, מביטה בפניו החתומות.
"מתי נהיית כל כך חסר רגישות?" לחשתי בקול חסר כוח, חסר חיים. "איפה האבא שהיה יושב לידי במיטה ומקריא לי סיפורים?" דמעות זלגו מעיניי והרגשתי את ליבי מתכווץ, המחנק בגרון רק צרב יותר עם כל שנייה שעברה. "איפה האבא שראה אותי מול עיניו, ולא את מה שאנשים חושבים עליו?" מחיתי את הדמעות עם יד אחת. "אני לא צריכה את הכסף שלך. אני אשיג את הכסף ואצא לחופשה הזו. לבד. בלי מאבטח. אני לא צריכה את הכסף שלך." פתחתי את הדלת ויצאתי, נשענת על הקיר, מנסה להרגיע את עצמי.
מחיתי את דמעותיי, מושכת באפי והלכתי לכיוון המדרגות. אין לי תיאבון, אין לי כוח לאף אחד עכשיו. אין לי כוח לחיוך שיהיה על פניו של אבי כשהוא יצא אל הלהקה. הוא יחייך כאילו כלום לא קרה. נמאס לי כבר להעמיד פנים, נמאס לי ללבוש מסיכות באופן תמידי. אין לי כוחות לזה יותר. הרמתי את ראשי וראיתי מולי מרחוק את הבנים יושבים בסלון. הם כולם היו עסוקים בטלוויזיה, חוץ מהארי, שהסתכלת ישירות עלי, גבותיו היו מכווצות וראיתי אותו נעמד. הוא התחיל ללכת לכיווני, ואני מצידי רק מיהרתי אל המדרגות. הוא בטח ראה את פניי האדומות מבכי ואין לי כוח לשאלות. הייתי כבר באמצע המדרגות כשהרגשתי אותו אוחז בידי. וואו, הבן אדם מהיר..
"עזוב אותי." מלמלתי וניסיתי לשחרר את ידי, מנסה בכל כוחי שלא להישבר מולו ולהתחיל לבכות שוב. הוא לא שיחרר, הוא רק עלה את המדרגות הנותרות שהפרידו בינו לביני והוא עמד במקביל אלי. עכשיו שאני בלי עקבים, אני רואה עד כמה הוא יותר גבוה ממני. הוא ירד מדרגה אחת, ככה שהיינו באותו גובה.
"היי.. מה קרה?" הוא שאל בשקט. יכול להיות שהוא באמת מתכוון לזה? ההבעה שלו הייתה מודאגת, כאילו הוא באמת התעניין. לא עניתי, אם אני אפתח את הפה יפלטו לי יבבות בכי. אבל את הדמעות לא יכולתי לעצור, והן זלגו להן על פני. "לא.. אל תבכי.." הוא הושיט את ידו אל ראשי, ואת ידו השנייה הוא כרך סביב כתפיי. הוא הניח את ראשי על כתפו, ואימץ אותי לחיבוק. ברגע שהמצח שלי נגעה בכתף שלו, התחלתי להתייפח. שנאתי את זה שנשברתי מולו, אבל אני לא יכולה יותר להחזיק את זה. אני חייבת שמישהו ינחם אותי, יתן לי את הכתף התומכת שאבא שלי לא היה מוכן לתת לי. ואם זה צריך להיות המתולתל השחצן והיהיר הזה, אז שיהיה. מצאתי את עצמי כורכת את ידיי סביב מותניו, מתייפחת אל תוך הכתף שלו.
"ששש.. די.. זה בסדר.." הרגשתי את זרועותיו עוטפות אותי חזק יותר. "בבקשה אל תבכי, אני לא מסוגל לראות בנות בוכות.." הוא מלמל לי באוזן, מלטף את ראשי. "מה קרה?.." הוא שאל, מרחיק את ראשי מכתפו, גורם לי להביט בו. אני בטוחה שנראיתי זוועה, בטח האיפור נמרח והעיניים היו אדומות, אבל הוא לא הוריד את מבטו ממני, הוא הסתכל עלי עם עיניו הירוקות, גורם לי להרגיש כאילו הוא מסתכל אל הנפש שלי דרך עיניי. הוא מחה את הדמעות שעל לחיי עם אגודליו, מסתכל עלי בהבעה מודאגת. השפלתי את ראשי, ואז ראיתי אותו.. את אבא, מסתכל עלי ועל הארי מלמטה. קפאתי במקומי, והארי בטח הרגיש את זה כי הוא הפנה את מבטו למטה, רואה את אבא שלי גם. הרגשתי איך דמעות חדשות זולגות מעיניי כשראיתי את אבי, ופשוט רצתי למעלה, אל החדר שלי, טורקת את הדלת אחרי, משאירה את הארי לעמוד שם באמצע המדרגות.