בדרך אל החופש.. פרק 4

-נקודת המבט של אשלי-

"אמ.. ה..היי.." גמגמתי, מנסה שלא להסתכל עליו, אבל יכולתי להרגיש את המבט שלו שורף אותי.
"נעים מאוד, לואי." זה שעמד ליד המתולתל היה הראשון לדבר מבין כולם, הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה. אחריו כולם עשו כמוהו. נייל, ליאם, זאיין, ולבסוף המתולתל, הארי. היה לו מבטא בריטי.. החולשה שלי.. איך לא שמעתי את המבטא הזה אתמול בלילה!?
"אממ.. סליחה שאני שואל ככה, אבל.. אני מכיר אותך?" הוא שאל אותי וליבי נדם. לא נשמתי.
"ל..לא.. פעם ראשונה אני שומעת עליכם.." ניסיתי לחייך, אבל זה בטח יצא משהו מעוות שלא דומה בכלל לחיוך. כמה אירוני, דווקא שאני רוצה ומנסה לחייך זה לא יוצא לי. הוא הנהן אלי, עדיין במבט מסוקרן. מהבעתו הבנתי שהוא לא מתכוון להניח לזה..
"אז איך אתם אוהבים את אמריקה עד עכשיו, בחורים?" אבא שאל אותם בזמן שהוא סימן להם להתיישב על הספה, והתיישבנו גם אני והוא. אחד מהם ענה לו, לא בטוחה מי, אבל לא הצלחתי להתרכז בדבריו. עיניו של המתולתל, של הארי.. לא ירדו ממני. הרגשתי איך הוא נועץ בי מבטים, עדיין מנסה לפענח מאיפה אני מוכרת לו. יכולתי לדמיין את הגלגלים בראשו פועלים וחושבים.. ניסיתי להרחיק את פניי כמה שיותר ממנו, הסתכלתי על הקיצוני ביותר מביניהם, זאיין אני חושבת, ונתתי לשיערי להסתיר את פניי מעט, מקווה שזה מה שיגרום לו לרדת מהעניין.
"את תעשי לעצמך שטף דם.." הוא מלמל לעברי פתאום. צמרמורת עברה בי, וניסיתי למנוע מעיניי להיפקח לרווחה. קפאתי במקומי. בדיוק אותו משפט שהוא אמר לי אתמול.. פאק! פאק! פאק! הסתכלתי עליו וחיוך עלה על פניו, כאילו הוא הבין עכשיו משהו שהוא ניסה לגלות. נו ברור, אם עד עכשיו הוא לא היה בטוח, אני כרגע הסגרתי את עצמי עם ההרגל שלי! שיט! לא היה איזה דיבור על אדמה שאמורה להיפתח ולשאוב אותי אליה!?
"אממ.. אני אלך להביא משהו לשתות.." מלמלתי ישר וקמתי ממקומי.
"לא מתוקה, אני אבקש מקירה, תשבי." אבא התנגד.
"לא, זה בסדר אבא. אני אביא." ברחתי משם כל עוד נפשי בי. סגרתי את הדלת אחרי ורצתי את כל הדרך אל המטבח, לא מאמינה שזה באמת קורה לי.

"בוני, תשאירי אותי לבד." ציוויתי על הטבחית שהייתה שם. היא הביטה בי במבט שואל. "עכשיו." פלטתי חסרת סבלנות והיא הנהנה ויצאה משם, משאירה אותי לבד עם הצרות שלי, שרק הלכו וגדלו. קודם אמא גילתה שיצאתי אתמול, ועכשיו הוא.. נשענתי עם ידיי על השיש של האי באמצע המטבח, ראשי מושפל מטה. תחשבי, אשלי. תחשבי. מה אני עושה עכשיו?! פאק! איך זה דווקא קורה לי!? למה?! מרפי הבן זונה הזה! טוב, להירגע אשלי.. לא להתחרפן.. לקחתי כוס מהשיש, ממלאת אותו במים מה'תמי4', ובדיוק כששתיתי שמעתי קול מאחורי.

"תזכירי לי איך קוראים לך.. 'הבחורה שלא תיראה יותר בחיים'.. נכון?" מצאתי את עצמי יורקת את המים ששתיתי, משפריצה אותם בקול מחריש על הכיור. יופי. עוד פדיחה, מעולה. יש את היום הזה ביותר גרוע!? ניגבתי את המים שנזלו על סנטרי עם גב כף היד שלי, לא מסתובבת אליו. הוא הקיף את האי באמצע המטבח ונעמד מולי, נשען עם מרפקיו על השיש, חיוך מרוצה מרוח לו על פניו.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר." אמרתי ולא הבטתי בו. פחדתי שההבעה שלי תגיד את ההפך הגמור ממה שאמרתי במילים.
"לא הייתי בטוח.. בהחלט זיהיתי את העיניים שלך, ואת תווי הפנים.. אבל היית אתמול עם שיער שחור, אז חשבתי שאני סתם מזהה אותך מהעיתונים או משהו. אבל אז עשית את הקטע הזה שלך עם השפה.. והבנתי שזאת את.." הוא אמר לי בחיוך, מרוצה מעצמו שהוא פתר את התעלומה.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר." אמרתי שוב, והרגשתי את הפוקר פייס שלי חוזר אלי, יופי, הגיע הזמן באמת. הסתובבתי עם גבי אליו, הולכת ומוציאה כוסות מהארון.
"אז מה, הילדה הקטנה והמפונקת של אבא מסתירה את זה שהיא יוצאת למועדונים בלילה?" שמעתי את הציניות והעוקצנות בקולו וקפאתי במקומי. מי הוא חושב שהוא לעזאזל!?
"אתה יודע, זה לא הכי חכם לדבר ככה אל הבת של הנשיא.." אמרתי באותו טון בו הוא דיבר. הנחתי את הכוסות על מגש, והלכתי להוציא בקבוק קולה מהמקרר. כשחזרתי אל המגש, הוא עמד שם.
"את יודעת, זה לא הכי חכם לצאת למועדונים שאת הבת של הנשיא.." הוא חייך אלי.
"אני לא יוצאת למועדונים." אמרתי והנחתי את הבקבוק על המגש.
"את כן."
"אני לא." הוא כבר מתחיל לעלות לי על העצבים.
"את כל כך כן." הוא משך בכתפיו והנהן בראשו, מתחיל להתקרב אלי, גורם לי ללכת אחורה.
"לא. אני. לא." פלטתי בזעם, מרגישה את הגב שלי נוגע במקרר. הוא המשיך להתקרב, סוגר עלי.
"מה הקטע שלך עם השפה?" פאק! הוצאתי את השפה מבין שיניי. אמרתי כבר שזה מעצבן שאני לא שמה לב לזה אפילו?
"אתה מוכן לזוז, בבקשה?" אמרתי בביטחון, לא מראה לו עד כמה הקרבה אל השפתיים האלה שלו מערערת אותי. הוא ניראה משועשע מכל העניין, מה שרק גרם לי להתעצבן יותר.
"רק אם תתני לי נשיקה." הוא חייך והניח את ידו ליד ראשי, נשען על המקרר, רוכן לעברי.
"סליחה?!" אמרתי בהלם, זוקפת גבה.
"מה את מופתעת? אתמול כמעט טרפת לי את הפה.. חוץ מזה, את חייבת לי על הכאפה מאתמול.." הוא חייך בהתגרות. הרמתי את ידי והחטפתי לו סטירה. הוא ניראה בהלם בהתחלה, אבל תוך שנייה חיוך עלה על שפתיו. מה הוא מחייך!? אידיוט!
"אני לא יודעת מי נתנה לך כאפה אתמול, אבל אני יודעת שזה הגיע לך עכשיו." עברתי אותו, מתחככת בכתפו. הגעתי אל המגש ושנייה לפני שנגעתי בו הרגשתי ידיים על מותניי, הוא סיבב אותי וכרך את ידיו סביבי, מצמיד אותי אליו. הוא היה קרוב. קרוב מידי.
"תפסיקי להעמיד פנים. אני יודע שזאת היית את." הוא לחש לי, יכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי.
"יש לך שלוש שניות לשחרר אותי, לפני שאני צועקת וחצי מהמאבטחים של הבית הלבן יהיו פה." הבטתי בעיניו, לא מראה עד כמה הן גרמו לי לחולשה. עיניים ירוקות. גאד. הוא מושלם.
"מה שתגידי.." הוא גלגל את עיניו ושחרר אותי. סידרתי את החולצה שעלתה מעט מעלה והבטתי בו. "אני עדיין יודע שזאת את.. מעניין מה אבא שלך יחשוב על זה שהבת הקטנה והמושלמת שלו יצאה אתמול בלילה.." הוא פנה והלך ליציאה מהמטבח "והתנשקה עם בחור זר לחלוטין.." הוא הוסיף וחייך אלי חיוך יהיר ומשתחצן.
"אה, כן?" חייכתי אליו חיוך ציני והתקרבתי אליו, עומדת מולו. "אתה באמת הולך להגיד עכשיו לנשיא ארצות הברית שאתה נישקת את הבת שלו? את הבת הקטנה שלו שעליה הוא שומר כאילו היא האוצר הכי גדול שקיים?" זקפתי את גבותיי, מראה לו עד כמה מטומטם זה יהיה מצידו להגיד לו דבר כזה. תמיד חשבתי שמי שיצא איתי יהיה מסכן.. אבא שלי יכול להיות לא קל שזה מגיע אלי, אז אני לא רוצה לתאר לעצמי מה הוא יעשה לחבר שיהיה לי.. ראיתי על הפרצוף של המתולתל שהוא יודע שאני צודקת. אף אחד לא רוצה להתעסק עם נשיא ארה"ב. "כמו שחשבתי…" תפחתי לו על הכתף בתנועת ניצחון ויצאתי מהמבטח, משאירה אותו לעמוד שם. כל הכבוד אשלי! יצאת מזה!

"הרגע הודית שזאת היית את אתמול.." הפסקתי ללכת. נעצרתי, קפואה במקומי. שיט! הסתובבתי אליו בלי לומר מילה, אבל אני בטוחה שפניי אמרו את הכל, כי חיוכו רק הלך והתרחב. "ועדיין.. גם אם אני לא אגיד שנישקתי אותך, אגב את מנשקת לא משהו, כדאי שתעבדי על זה-"
"כן בגלל זה ביקשת ממני לנשק אותך במטבח!?" קטעתי אותו באמצע דבריו, זוקפת גבה, לא מראה לו עד כמה המילים האלו פגעו בי, חדרו ופילחו את ליבי יחד עם הגאווה שלי. הוא לא התייחס להערה שלי, והמשיך בדבריו.
"..- אני עדיין אשמח לראות את התגובה שלו שהוא יבין ש'האוצר הכי גדול שקיים' הייתה במועדון אתמול.." הוא עבר אותי, ממשיך ללכת לכיוון חדר העבודה של אבא שלי.
לא, הוא לא יעז… לא.. רק לא זה. אסור שאבא ידע!
"האריי!" צעקתי לו, וקולי הדהד בין הקירות.
הוא הסתובב אלי בחיוך, והמשיך ללכת במהירות עד שהוא פתח את הדלת של החדר ונכנס. פאק!