בדרך אל החופש – פרק 32

"אני אשבור אותו לחתיכות!" קרוליין מלמלה בכעס בחדר האיפור. היא לא קיבלה טוב את הסיפור ביני לבין הארי מהבוקר.
"קרול.. זה בסדר.. אני אדבר איתו בערב אחרי ההופעה." נאנחתי על הספה, מכסה את עיניי עם הזרוע.
"לא! הוא צריך לדבר איתך הדביל הזה!" היא נשמעה כועסת אפילו יותר ממקודם. שמעתי את הדלת נפתחת, ורעש של משהו מתנפץ. פקחתי את עיניי והתיישבתי על הספה, רואה את הארי מכופף, את קרול עם יד באוויר, ומברשת על הרצפה ליד הארי. היא זרקה את זה עליו?!
"מה את משוגעת!? היית יכולה להוציא לי עין!" הארי צעק בזמן שהתיישר והרים את ידו באויר לכיוונה של קרוליין, שכבר הרימה מברשת בידה והייתה מוכנה להשליך את זה עליו.
"קרול!" צעקתי לה והיא הפנתה את מבטה אלי. "מספיק."
"שיהיה!" היא גלגלה את עיניה ויצאה מהחדר, לא מפספסת הזדמנות לדחוף את הארי על הדרך.
הארי סגר את הדלת אחריו והביט בי, ואני מצידי רק השפלתי את ראשי, מסתכלת על רגליי המשולבות בישיבה מזרחית. הוא התקדם אלי, והתיישב ממולי, על השולחן הקטן שמול הספה.
"אש'.." הוא מלמל והושיט את ידו אל ראשי, מרים את סנטרי בידו, גורם לי להביט בו. "איך אני יכול להראות לך עד כמה אני מצטער?" הוא לחש, גבותיו מכווצות ועיניו מביטות בי בכל כך הרבה רגש..
"אתה מאחר להופעה, הארי." מלמלתי, מורידה את ידו מסנטרי.
"לא מעניינת אותי ההופעה." הוא מחה, וקם ממקומו כדי להתיישב לידי, לוקח את ידיי בידיו.
"את לא מבינה איך הרגשתי ריק היום. אני רגיל להיות איתך כל היום, לבלות איתך, והיום.. שלא דיברת איתי כל היום.. חשבתי שאני משתגע." הוא דיבר בכנות, יכולתי לשמוע את זה בקול שלו.
"הארי.. בבקשה.. בוא נדבר אחרי ההופעה, בסדר?" מלמלתי בשקט, מביטה בו בעיניים מתחננות.
"הבנים רוצים לצאת למועדון ישר אחרי ההופעה."
"אז נצא ושם נדבר." אמרתי בלי לחשוב בכלל. כל מה שידעתי זה שאני לא יכולה להתמודד איתו עכשיו.
"אוקיי." הוא אמר בסופו של דבר. הוא נתן לי נשיקה ארוכה במצח, מצמיד את שפתיו בחוזקה אל המצח שלי. עצמתי את עיניי, סופגת את המגע שלו, מרגישה את ידי מלטפת את פניו בלי לשים לב אפילו. "אני אוהב אותך." הוא נשק לי ללחי, עיניי עדיין עצומות, ידי עדיין מלטפת את פניו.
הנהנתי בראשי, פוקחת את עיניי, פוגשת את הירוק שבעיניו.
"הארי.. ההופעה.." הוא הנהן וקם, עושה את דרכו אל הדלת, מביט בי פעם אחת נוספת ואז הוא יצא. ידעתי שהוא חיכה שאני יגיד לו שאני אוהבת אותו גם.. אבל.. לא יכולתי להגיד לו את זה עכשיו. אני צריכה קצת זמן. אני אוהבת אותו, אין על זה ויכוח, אבל הוא צריך להבין שהוא טעה.

*אחרי ההופעה, במועדון*

"שתי דאבל אספרסו!" צעקתי לברמן באוזן, מזמינה לי ולקרול צ'ייסר. הוא חייך אלי והנהן בראשו, ופנה להכין את המשקה שלנו. הסתובבתי בכיסא הבר, מביטה על רחבת הריקודים, שם חמשת הבנים רקדו לצלילי השיר של פיטבול וג'ניפר לופז. הארי פגש את מבטי ושלח לי נשיקה באוויר, מסמן לי עם ראשו לבוא לרקוד איתו. חייכתי אליו וסימנתי לו שתכף אני מגיעה.
כן, הכל חזר להיות בסדר איתנו. בסוף ההופעה שלהם, הוא התנצל על הבמה, מול מיליוני המעריצים שלהם. הוא כמובן לא אמר את שמי או מי אני, אבל זה עשה את העבודה, וכשהוא ירד מהבמה הוא ראה אותי עומדת עם דמעות בעיניי וחיוך על פניי.
הרגשתי טפיחה על הכתף, והסתובבתי לראות את שני הכוסות הקטנות שלי ושל קרול על הבר. קמתי מהכיסא, וסחרחורת תקפה אותי לרגע, כך שהייתי צריכה לתמוך בעצמי בעזרת קרול שייצבה אותי. כן, חמשת הצ'ייסרים האחרונים ששתיתי כנראה התחילו להשפיע.
"זה האחרון שלך להערב!" קרול צעקה לי באוזן והנהנתי בראשי. כן, זה האחרון בהחלט. הוצאתי את הכסף מהחזייה שלי, זוכה למבט מתגרה מצד הברמן שהביט יותר מידי על המחשוף שלי. זרקתי את השטר על הבר וסימנתי לו שישמור את העודף. בתנועה חלקה אחת, הקשנו בכוסות ושתינו את הכוס, המשקה החריף נזל בצורה חלקה בגרוני, השריפה בגרון כבר כמעט ולא מורגשת.
"והוו!!" קרול צעקה והרימה את הכוס שלה באוויר, גורמת לי לצחוק בחוזקה. אני אפילו לא יודעת למה אני צוחקת, אבל משהו גורם לי לצחוק. הנחתי את הכוס על הבר והסתובבתי, מחפשת בעיניי את החבר המתולתל והסקסי שלי, שלא ניראה בשום מקום פתאום.
"בואי לרקוד!" קרול תפסה בידי ומשכה אותי איתה לרחבת הריקודים. מצאתי את זה קשה ללכת ישר, ועיקמתי את הרגל עם העקב הגבוה שלבשתי לפחות שלוש פעמים עד שהגענו לרחבה. לא הפסקתי לצחוק כל הזמן הזה. אני חושבת שאני שיכורה.

קרול התחילה להניע את האגן שלה מצד לצד, רוקדת לצלילי המוזיקה שעטפה אותנו מכל מקום, ואני עשיתי כמוה. התחלתי לרקוד, עוצמת את עיניי, נותנת למוזיקה לסחוף אותי. הרמתי את ידיי למעלה באוויר, מניעה את מותניי מצד לצד, מזיזה את ראשי בקצב המוזיקה, משתחררת לחלוטין.
פתאום הרגשתי את הארי מאחורי, אוחז במותניי בידיו הגדולות, מזיז אותן מצד לצד. חיוכי רק הלך והתרחב כשהוא נצמד אלי מאחורי, החזה שלו נצמד אל הגב החשוף שלי, וגופנו רקדו ונעו בתיאום מושלם. עצמתי את עיניי מסיטה אחורה את ראשי, נשענת על כתפו ורוקדת איתו.
כשפקחתי את עיניי, ראיתי את הבעתה ההמומה של קרול, שהסתכלה עלינו בהלם. כן, היא בטח לא רגילה לראות אותי כל כך משוחררת ורוקדת ככה עם בנים. אבל מה איכפת לי, זה חבר שלי שאני אוהבת, מותר לו לגעת בי ככה. חייכתי אליה וקרצתי לה, מסמנת לה שהכל בסדר. הרמתי את ידיי מושיטה אותן אחורה כדי לאחוז בתלתליו של הארי, אך משו הרגיש מוזר. לא הייתה להן התחושה הרגילה שתמיד הייתה להן, השיער שלו היה מסובך מידי, אצבעותיי נתקעו בין קשרים וסבכים, מה שלא אופייני לשיערו של הארי. כיווצתי את גבותיי, לא מבינה, ואז ראיתי אותו מולי.. מביט בי במבט המום, עם עיניים פקוחות לרווחה.. הוא עמד שם, מולי.. אבל.. אם הארי עומד מולי.. אז עם מי אני רוקדת!? קפאתי במקומי, והרגשתי את זה שמאחורי ממשיך לנוע כנגד אחוריי. השתחררתי בבת אחת מאחיזתו, מסתובבת אליו, מגלה בחור גבוה, שחום, עם שיער מסובך ומבולגן, ועיניים חומות, זיפים קטנים מעטרים את פניו. הוא חייך אלי, ואחז במותניי, קירב אותי אליו כך ששום מרווח לא היה בינינו. נאבקתי באחיזתו, משתחררת ממנו, והוא ניראה מופתע. הרמתי את ידי וסטרתי לו בחוזקה, גורמת לו ללכת כמה צעדים אחורה. הסתובבתי במקומי, לכיוון בו הארי עמד לפני רגע, אבל הוא כבר לא היה שם. לאן הוא הלך!? סרקתי את המקום בעיניי, ליבי פועם בחוזקה, ראשי מתחיל לכאוב. מה לעזאזל קרה פה עכשיו?! אני רקדתי צמוד כל כך עם מישהו אחר? נתתי למישהו אחר לגעת בי ככה? השאלות התרוצצו במוחי בזמן שחיפשתי אחר הארי נואשת למצוא אותו, ואז ראיתי אותו במרחק, יוצא מהמועדון. מיהרתי לכיוונו, דוחפת אנשים בדרך, כמעט ונופלת כשעיקמתי את רגלי פעם נוספת. יצאתי מהמועדון בחיפזון, האוויר הקר שבחוץ מכה ומצליף בי בבת אחת, גורם לי לרעוד ולעטוף את עצמי בחיבוק מוחץ. הבטתי ימינה ושמאלה, מחפשת את הארי שלי, את המתולתל שלי.. אוי אלוהים.. מה הוא חושב?
הבחנתי בו ממולי, מעבר לכביש, מתקדם לעבר הרכב איתו באנו.
"הארי!!" קראתי לו בחוזקה, קולי נשמע לי זר, אוי, אני בטח ממש שיכורה אם אני לא מזהה את הקול שלי. "האריי!" קראתי פעם נוספת והתקדמתי מעט, יורדת מהמדרכה. הוא הסתובב, הביט בי, והמשיך ללכת. לא, לא.. אל תלך.. "הארי!" קראתי פעם נוספת והתפרצתי לכביש, רצה אחריו, שוכחת להסתכל אם יש מכוניות או לא. והכל קרה בשניות.
צופר של מכונית מילא את אוזנייה יחד עם קול חריקה ארוכה ורועשת. וכשהפניתי את ראשי ראיתי מולי שתי אורות לבנים חזקים דוהרים לכיווני, ואז הכל החשיך.

פקחתי את עיניי, והייתי בבית שלי. לא, זה לא הבית שלי.. זאת הגינה שלי.. השמש הייתה חזקה מידי, וסנוורה אותי, כך שהייתי צריכה להצמיד את כף ידי אל עיניי, לחסום את השמש מעט. התהלכתי בגינה, לא מבינה איך הגעתי לכאן. חיפשתי מישהו, אני לא זוכרת את מי, אבל אני ממש רוצה למצוא אותו, מי שזה לא יהיה.
הגעתי לאגם המלאכותי שבשטח שלנו, רואה מרחוק דמות לא מוכרת, עם רגליה בתוך המים. התקרבתי לשם, כמעט בריצה, נעמדת ליד הדמות. למשהו, לא חשבתי בכלל להסתכל מי זה שעומד לידי.
"יום יפה היום." הדמות המסתורית אמרה, זאת אישה.
"כן.. מה אני עושה פה?" שאלתי, מסתכלת קדימה, אל המים הפרוסים לרגליי.
"שאלה טובה. את לא אמורה להיות פה. לא עכשיו לפחות." הדמות ענתה לי, ורציתי כל כך להביט בה, לראות מי זאת, אבל ראשי לא ציווה למוחי, ונשאר נטוע במקומו.
"איפה זה פה?" שאלתי פתאום. לא יודעת למה. הרי אני יודעת איפה זה פה. אנחנו בגינה שלי.
"גן עדן עלי אדמות." היא ענתה. הו.. אני מתה? למשהו, המחשבה הזו לא הפחידה אותי. הרגשתי רגועה, אולי אפילו רגועה מידי.
"אני מתה?" אמרתי פתאום.
"לא, יקירתי. את לא מתה. אבל אני כן." אני מדברת עם בן אדם מת.. מגניב. רגע, מה!?
"איך מתת?" שאלתי, כאילו זו סיטואציה נורמלית לחלוטין.
"התאבדתי." היא אמרה בקול שקט. הנהנתי בשקט. "זה לא היה הזמן שלי, אבל. זה היה מוקדם מידי. ואני מצטערת על זה." היא בכתה. למרות שלא יכולתי לגרום לעצמי להסתכל עליה, ידעתי שהיא בכתה. לא ידעתי מה להגיד. "אבל אני מסתכלת עליך, תמיד. ועל הבנות שלי גם." היא אמרה.
"מי אלה הבנות שלך?" שאלתי.
"את לא מכירה. אבל אשלי, יש לך עוד חיים ארוכים יקירתי. תתעוררי."
"להתעורר? להתעורר ממה?" שאלתי, ובשנייה אחת הפניתי את ראשי אל הדמות, ואור חזק סנוור אותי, גורם לי לעצום את עיניי בחוזקה.

כשפקחתי את עיניי, היה חושך, והייתי שכובה על כביש קר. קולות של סירנה נשמעו במקום, ורציתי להזיז את ראשי, אך זה כאב מידי.
"אשלי!!" שמעתי קול מוכר קורא בשמי. הקול שחיפשתי. הבטתי לכיוון הקול, בלי להזיז את ראשי, עיניי ננעלות עליו, וראיתי את הארי נאבק בשני שוטרים שחסמו לו את המעבר אלי.
"אשלי, את יכולה לשמוע אותי?" מישהו רכן מעלי והביט בי, אך לא הזזתי את עיניי מהארי. "אם את שומעת אותי, תלחצי לי את היד." עשיתי מה שהוא אמר.
"אשלי? את שומעת אותי? תלחצי לי את היד." לחצתי שוב. מה הבעיה שלו? המשכתי להביט בהארי, שהסתכל עליו בעיניים דומעות, החזה שלו עולה ויורד במהירות בזמן שהתנשף.
"טוב, היא לא מגיבה. תרימו אותה." לא מגיבה? אבל לחצתי לו את היד! עשיתי מה שהוא ביקש! הרגשתי ידיים לאורך גופי, שהטו אותי הצידה, וכשהחזירו אותי למקום, נשכבתי על משטח בד. שנייה לאחר מכן, הייתי באוויר, על אלונקה.
"לא, לא, אשלי!!!" הארי צרח את נשמתו, ובדיוק באותו הרגע הבנים רצו החוצה ונעמדו מאחוריו, פניהם המומות. ממה הם המומים כל כך? אני בסדר, אני רואה אותם.. איפה קרול?
"אני רוצה לנסוע איתה! היא חברה שלי!" הארי צרח והתנגד לאחיזתם של השוטרים. לנסוע איתי לאן? ואז כבר לא ראיתי אותם, הכניסו אותי לרכב לבן, עם מכשירים בתוכו. אני באמבולנס? הקול שדיבר אלי מקודם נכנס והתיישב לידי, מסתכל עלי ומדליק פנס, מכוון אותו אל עיניי. מה הוא עושה? הזזתי את ראשי, ועצמתי את עיניי, מנסה להתחמק מהאור הבוהק, מנסה להתעלם מהדקירות שחשתי בעורפי.
"יופי, היא מגיבה. אשלי, תלחצי לי את היד." הוא אמר שוב, ולחצתי.
"אין לה תגובה ביד." הוא אמר לבחור בלבן שנכנס פנימה איתנו. מה? מה זאת אומרת אין לי תגובה ביד? אבל אני לוחצת לך את היד לעזאזל! הבחור בלבן לחש משו לרופא באוזן.
"כן, בטח. תנו לו לעבור." הוא אמר בקצרה והבחור יצא.
עצמתי את עיניי, מתענגת על החושך שנפל עליי. כשאני עוצמת את עיניי, כלום כבר לא כואב.