בדרך אל החופש – פרק 25

"מצטער חברים, לא הייתם צריכים להיות פה. המקום הלא נכון בזמן הלא נכון." ג'יימס אמר, האקדח מכוון אלינו. וירייה נשמעה במקום.

עצמתי את עיניי חזק, לופתת את כתפיו של הארי בחיבוק, מנסה להיאחז בו בכל כוחי. פחדתי לפקוח את עיניי, פחדתי לראות שמה שקורה פה הוא אמיתי. שהוא באמת ירה. שהאקדח באמת פלט את הכדור. לא ראיתי את הכדור עצמו, אך שמעתי את רעש הגופה שפגע ברצפה של הפונדק. הגופה. היא מתה. המלצרית מתה. הוא ירה בה. האיש הגבוה והמפחיד ירה בה. תשומת ליבו של ג'יימס הופנתה לשותפו לעבירה, כנראה גם הוא המום מכך שהוא ירה במלצרית.
הארי ניצל את ההזדמנות שדעתו של ג'יימס הוסחה והוא תפס בידי ומשך אותי איתו, בריצה נואשת אל דלת הכניסה, אל היציאה. אבל ג'יימס התעשת במהירות ותפס את הארי בחולצתו מאחורה, מושך אותו וגורם לו ליפול על גבו, ולי ליפול על ברכיי.
ג'יימס תפס את הארי בצאוורון חולצתו, גורם לו לעמוד על רגליו. בדיוק באותו הרגע, האיש השני התקרב אלי, והתכופף לאחוז בזרוע שלי. ציפיתי למגע קשה וחזק, שישאיר סימן וכאב, אך למרבה הפלא, ידו של האיש הייתה רכה כנגד עורי, אבל הוא עדיין משך אותי מעלה על רגליי.

"אל תיגע בה!" הארי צעק וניסה להגיע אלי, אך ג'יימס מנע זאת ממנו. הוא נתן לו אגרוף, גורם להארי ליפול אחורה על השולחן שסביבו ישבנו, ומהשולחן אל הרצפה הקרה. הכלים שהיו על השולחן התנפצו ברעש מחריד שהדהד במקום כשהשולחן נפל גם הוא, על גבו של הארי.
"הארי!!" צרחתי, מנסה להילחם ביד שאוחזת אותי בזרוע. מבטי לא זז מהארי, שהיה שכוב על הרצפה, מתחת לשולחן הכבד.
"תסתמי את הפה!" האיש שהחזיק בי כבת ערובה צרח עלי, יורק מעט על פניי.
"מה זה היה לעזאזל!?" ג'יימס התפרץ פתאום. "למה ירית בה!?" הוא הפנה את ידו אל כיוון הדלפק, שמאחוריו שכבה הגופה של המלצרית שחייה נלקחו לפני כמה דקות.
"היא הרימה את הטלפון, כנראה להזעיק עזרה. לא הייתה לי ברירה." האיש אמר ברוגע, מחזק את אחיזתו בי. הוא היה כל כך שליו, כאילו הוא לא הרג בן אדם לפני כמה דקות.
"לוסי, מה זה היה הרעש הז-" רוז יצאה מדל המטבח, ודיבורה נקטע כשהיא הביטה על הרצפה שמאחורי הדלפק, כנראה רואה את המלצרית- לוסי- שכובה ללא רוח חיים. מבטה של רוז עלה מהרצפה, והיא הסתכלה עלינו. ג'יימס עומד עם אקדח מכוון אליה, והאיש השני אוחז בי בזרוע בחוזקה, היד שמחזיקה את האקדח שלו מופנית מטה, אל הרצפה.
"ג-ג'יימס? מה זה כל זה?" רוז שואלת בבהלה, פניה לא מסתירות את הפאניקה שמתחוללת בתוכה.
"או שאת מוציאה את הכסף, או שאני יורה בבחורה, והדם שלה יהיה על המצפון שלך." האיש המפחיד איים, והפנה את האקדח אל ראשי. רעד עבר בגופי, הרגשתי את ליבי מתפרע בתוך חזי, את רגלי מאבדות מחוזקן ורועדות. אני הולכת למות. ביקשתי חופשה ומה שקיבלתי זה לסיים את חיי בגיל 20. עוד לא הספקתי כלום, לא עשיתי כלום..
"ל-לא.. ב-בקשה.. אל תעשו את זה. היא.. היא ב-בהריון, כן, היא בהריון.." רוז נעצה בי את מבטה המתחנן, כנראה מבקשת ממני לשתף פעולה עם הניסיון הנואש שלה להציל את חיי. אבל זה לא יעזור, למה שהם ירחמו עלי!? למה שישאירו אותי בחיים?!
"את בהריון?" האיש שאל, מפנה את גופי וגורם לי להביט בו.
"כ-כן.." גמגמתי בקול חלש ולא יציב. הוא הסתכל עלי בתמיהה, כאילו הוא לא באמת מאמין לכך. הוא הביט בבטן שלי, והוריד את היד עם האקדח אל שולי חולצתי, ובעזרת קצות אצבעותיו הוא הרים מעט את החולצה שלבשתי. באותו רגע הודיתי לאל שהחלטתי להחליף בגדים בבוקר לפני שיצאנו מהמלון, מה היה קורה אם הייתי עם שמלה עכשיו?! הוא היה מוריד לי את השמלה?
ניסיתי להוציא את הבטן שלי החוצה כמה שיכולתי, מנסה לתת מראה מעוגל לבטן השטוחה שלי. זה בחיים לא יעבוד, אני לא ניראת בהריון.
"ממי את בהריון? ממנו?" ג'יימס צחק בזלזול והפנה את מבטו אל הארי, שעדיין שכב ללא ניע. למה הוא לא זז? גל של דאגה עבר בתוכי פתאום. זה הגיוני שבמקום לדאוג לחיי אני דואגת להארי?
"איזה חודש את?" האיש שאל, מעביר את קצות אצבעותיו על ביטני, גורם לי להתכווץ במקומי.
"ש-שלישי.." גמגמתי.
"אוקיי, רוז. או שאת מוציאה את הכסף, או שאני יורה בבחורה, ובעובר שלה, והדם שלה ושל העובר יהיה על המצפון שלך." האיש אמר, וכיוון כעט את האקדח אל הבטן שלי, קצה האקדח הקר לחוץ כנגד עורי. הוא עד כדי כך אכזר שהוא מסוגל לירות בעובר?!
"ל-לא.. אוי, אלוהים. א-אל תעשו את זה, ב-בקשה.." רוז בכתה בקול, מתחננת אל שני הגברים שעמדו מולה.
"אני רואה שאני צריך להוכיח לך שאני יעשה את זה?" האיש אמר ולחץ את האקדח עמוק יותר אל הבטן שלי, גורם לי להתקפל מהכאב.
"מצטער, יפייפיה. כמו שג'יימס אמר. הזמן הלא נכון, במקום הלא נכון."
זהו, זה הסוף, הוא הולך לירות בי. אני הולכת לסיים את חיי בשוד ברובע עני בפריז, באמצע החופשה שאני כה חיכיתי לה. אני כבר יכולה לראות את הכותרות מחר,
'ביתו של נשיא ארצות הברית נרצחה בדם קר בשוד בפריז'.

עצמתי את עיניי חזק, מחכה לכדור שיפלח את דרכו דרך ביטני, שיגזול ממני את חיי, אך במקום זה, נשמעו כמה נקישות של דלתות, וקול עמוק צעק.
"ו… קאט!" מה?! מה לעזאזל!? פקחתי את עיניי בבת אחת, ולמולי ראיתי את המלצרית עומדת ומחייכת אלי. "מעולה, חברים!" אותו קול המשיך לצעוק. "אתם מעולים! תמיד ידעתי שכדאי לתת חופש לשחקנים! תסריט מעולה המצאתם פה! רוז, ההריון?! זו פשוט הברקה!" הקול הצועק, שמסתבר שהיה איש בסביבות שנות ה50 לחייו, עמד ליד רוז. איך הוא הגיע לשם?!
שמעתי תזוזה מימיני על הרצפה, וראיתי את ג'יימס מרים את השולחן מהארי, והארי התהפך על גבו, מביט בי בחיוך מאוזן לאוזן.
"מצטער על השולחן, אחי." ג'יימס אמר והושיט יד אל הארי, עוזר לו לקום. "אבל אני חייב להודות, זה ממש הוסיף לסצנה!" ג'יימס התלהב ושני הגברים התחבקו חזק. Wtf?!
"זה בסדר.." הארי חייך אליו, ואז הביט בי. "היי אש'.. אז מה את אומרת על הסצנה?" הוא התקרב אלי וכרך את ידו סביב כתפיי.
"סצינה?! מ-מה זאת אומרת!?" מה לעזאזל הולך פה!? זה לא היה אמיתי כל זה? סצנה!?
"ג'יימס הוא חבר טוב, והוא מצלם סרטים קצרים שכוללים בתוכם סצנות בודדות. היום הוא עשה סצנת שוד, שבה אנחנו השתתפנו." הארי חייך אלי. "הייתי אומר לך, אבל רציתי שתעברי את החוויה הזו כאילו היא הייתה אמיתית."
"חוץ מזה, אין כמו תגובות אמיתיות… זה רק עושה את הסצנה טובה יותר.." ג'יימס הוסיף וחייך אלי. "מצטער אם הפחדנו אותך.." האיש המפחיד והגבוה דיבר עכשיו. "נעים מאוד, מארק." הוא הושיט את ידו ולחצתי לו אותה, עדיין המומה ממה שקורה כאן.
"לא חשבת להגיד לי את זה לפני שכמעט מתתי פה מפחד!?" אמרתי להארי. ניסיתי שזה ישמע הכי נוקשה וכועס שיכולתי, אבל זה יצא יותר כמו לחישה.
"את יודעת שלא הייתי לוקח אותך באמת למקום כזה שומם, נכון?" הארי חייך אלי. "פאפרצי או לא פאפרצי, הייתי לוקח אותך למקום הכי יוקרתי שיש…"
"כן, ובמקום זה לקחת אותי לחטוף התקף לב!" אמרתי בקול ודחפתי אותו ממני, חיוך על פניי. אני חייבת להודות, לזה לא ציפיתי. הארי הפתיע אותי באמת הפעם. להביא אותי למקום בו אני משתתפת בסצנה שאני אפילו לא מודעת על קיומה!? עד עכשיו, אני בהחלט יכולה להגיד שהיום הזה הוא היום הכי טוב שהיה לי בחיי. מפתיע, לא צפוי, ובעיקר, יום מלא בהארי.
"אש'..?" הארי העיר אותי ממחשבותיי.
"אה? מה?" שאלתי מבולבלת, מסתכלת על פניו המשועשעות.
"שאלתי אם את רוצה ללכת לאכול צהריים, או שנחזור למלון. יש לי חזרות עוד שעה וחצי." הארי חזר על השאלה שלא שמעתי בפעם הראשונה שהוא שאל אותי.
"אממ.. אני חושבת שנחזור למלון." עניתי במבוכה. הייתי זקוקה לקצת זמן לבד, לנוח, ובעיקר לחשוב. לחשוב על הארי החדש הזה שאני זוכה להכיר.
הייתה שאלה אחת שהציקה לי. הוא באמת היה דואג לי ככה ומסתכן בשבילי אם כל זה היה אמיתי?