בדרך אל החופש – פרק 17

-נקודת מבט כללית-

הארי הרגיש כאילו ישן את השינה הכי רגועה ורציפה שהייתה לו מזה זמן מה. הוא הרגיש נוח במיטה החמימה, שמשום מה הרגישה זרה, הריח שעל הכרית היה ריח לא מוכר, ריח נעים בניחוח וורדים. הוא טמן את ראשו בתוך הכרית, מנסה לעטוף את עצמו בריח המשכר והכל כך טוב הזה.
הוא פקח את עיניו, רואה מולו שיער שחור מתפרס על הכרית. כשהוא מזיז את עיניו לאורך המיטה, אז הוא שם לב שהוא בעצם לא בחדרו, ושהוא ישן בלילה עם מישהי.

הוא מרגיש את כאב הראש מחלחל לראשו, האנגאובר זה הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו. הוא הרים את ידו, שעד עכשיו חיבקה את מותניה של הבחורה, והניח אותה על ראשו בזמן שנשכב על גבו בזהירות- הוא על קצה המיטה, וכל תנועה לא נכונה הוא יכול ליפול.
הארי לא יכול שלא לתהות למה הוא נמצא בחדר הזה. אם הוא חזר אתמול מהמועדון עם מישהי, למה הוא לא הלך לחדר שלו? הוא עצם את עיניו, תופס את ראשו בשתי ידיו ולוחץ מעט, מרגיש את הוורידים בראשו פועמים חזק כנגד רקותיו.

אשלי הרגישה את הארי זז מאחוריה. היא התרגלה אל היד שלו שהייתה כרוכה מסביבה, וברגע שהוא הרים אותה זה הרגיש לה כאילו משהו חסר, כאילו לקחו ממנה חלק שבלעדיו היא לא מצליחה למצוא מנוחה. היא מסתובבת במיטה, עדיין עם עיניים עצומות, ומוצאת את גופו של הארי ליד שלה. היא מרימה את ידה ומחבקת את בטנו, נצמדת אליו, ואת ראשה היא מניחה על חזהו, מתענגת על הגוף החמים שמתחתיה שמחמם אותה גם. היא מרגישה את השינה מתחילה לחלחל אליה שוב, אבל אז זה מכה בה כמו רעם ביום בהיר- היא ישנה עם הארי באותה מיטה.
אשלי קמה במהירות ממקומה, נשענת על ידה, מסתכלת על פניו ההמומות של הארי שמסתכלות עליה בהבעה מבולבלת ולא מבינה.

"אשלי?" הארי פולט בתדהמה. הבחורה שהוא הביא איתו מהמועדון היא אשלי?? לא, זה לא יכול להיות.. אשלי בכלל לא הייתה במועדון.. שאלות רבות עברו במוחו של הארי בין רגע- מה הוא עושה פה? למה הוא במיטה עם אשלי? היא באמת חיבקה אותו עכשיו? הם ישנו כפיות כל הלילה? מתי הוא בכלל חזר מהמועדון? איך הוא חזר מהמועדון?
אשלי לא ענתה לו. למען האמת, היא לא ידעה מה להגיד. איך היא תתרץ את זה שהם ישנו ביחד?
היא הייתה אמורה להתעורר לפניו. השעון המעורר היה אמור לצלצל ולהעיר אותה, והיא הייתה אמורה לקום מהמיטה. איך היא נרדמה?
"אשלי.. אנחנו.. עשינו משהו בלילה?" הארי שאל, באמת לא בטוח בעצמו. למרות שאם הוא ואשלי היו עושים משהו, הוא היה זוכר את זה לא משנה כמה שיכור הוא היה.
"מה?? לא!!" היא פלטה בהלם, קולה גבוה מהרגיל. היא קמה מהמיטה במהירות, מתרחקת מהארי כמה שאפשר.
"אז.. מה.. מה אני עושה פה?" הארי התיישב על המיטה. רק עכשיו הוא מבחין בזה שהוא עדיין עם הבגדים שהוא לבש אתמול. טוב, אם הבגדים עוד עליו, הם בהחלט לא עשו כלום בלילה. הוא שם לב לנעליים שלו, לצידי המיטה. הוא הרים את ראשו, מביט באשלי שעומדת מולו מובכת, בין המיטה לשידת האיפור שלי. הוא רואה מאחוריה את דלת השירותים הפתוחה, ואז הכל בא לו בחזרה. הוא הקיא פה אתמול בלילה, והיא טיפלה בו. היא אמרה שהיא בטחה בו פעם, והוא.. הוא.. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. שיט.
"אתה.. אתה לא זוכר כלום מאתמול?" אשלי שאלה בשקט, כמעט בלחישה, מבטה נעוץ ברגליה היחפות. היא לא ידעה אם היא רוצה שהוא יזכור או לא. מצד אחד, היא לא רצתה שיזכור את העובדה שלמרות מה שהוא עשה לה, היא עדיין לא יכולה להתרחק ממנו. מצד שני, היא כן רצתה שהוא יזכור, רק כדי שהיא תוכל להתעמת איתו על מה שהוא אמר. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. היא חייבת לדעת אם הוא באמת התכוון לזה, או שזה סתם היה מלמול חסר משמעות שנובע מהאלכוהול.

זה רגע האמת. הארי יכול להגיד לה שהוא כן זוכר. הוא יכול להודות בזה ואז אולי יהיה להם סיכוי. אבל, הוא לא בטוח שהוא רוצה את הסיכוי הזה. הדבר היחידי שהוא בטוח בו, זה שהוא לא מסוגל להתמודד עם השתיקה הזו מצידה. אבל אם הוא זוכר? הו כן, הוא בהחלט זוכר.
"לא.." הארי אמר בסופו של דבר. "איך הגעתי לפה?" הוא הביט באשלי, שנאנחה. הוא רק לא ידע אם זו אנחה של הקלה, או אנחה של תסכול.
"אתה שואל אותי?" היא אמרה, הולכת אל שידת האיפור שלה ונשענת עליה. "אתה דפקת לי באמצע הלילה בדלת, הערת אותי, והקאת לי בחדר. מה קרה סטיילס, אתה לא יודע איך לשתות?" אשלי שילבה את ידייה כנגד החזה שלה. ציניות ממלאת את טון הדיבור שלה, והארי מרים גבה לנוכח התגובה שלה.
"אני יודע לשתות." הארי ירק בזלזול. הוא לא מצליח לשלוט בעצמו לידה. איך שהוא רואה שהיא מתחילה עם הציניות שלה, זה כאילו איזשהו סוויץ' במוח שלו מתהפך, והוא מוצא את עצמו מדבר בלי לחשוב פעמיים. "אז מה אשלי, נהנית למזמז אותי בלילה?" הוא חייך אליה חיוך מתגרה וחצוף, משלב את ידיו מאחורי ראשו ונשען עם גבו על הקיר שמאחוריו.
אשלי פוערת את פיה בהלם, מסתכלת על הבחור החצוף שיושב לה על המיטה. הבחור ששבר את ליבה, אבל למרות זאת היא עדיין לא מצאה בתוכה את הכוחות להתרחק ממנו ולא ליפול שבי בעיניו הירוקות.
"האמת שלא. ניסיתי אתה יודע, אבל החבר הקטן שלך לא הגיב. אתה בטוח שאתה בקטע של בנות?" היא עקצה אותו בחזרה, מערערת את הגבריות שלו. היא יודעת שהיא הצליחה לעצבן אותו לפי התגובה שלו. הוא קפא במקומו, עיניו נפקחו לרווחה והוא נתן לאשלי מבט מלא בעצבים.
"כן אני בקטע של בנות! מה לעשות, את לא בדיוק ההגדרה שלי לבת!" הוא הרים את קולו, צועק את המילים הללו על אשלי. ושוב, שנייה אחרי שהן עזבו את פיו, הוא הצטער על כך.
"אז מה אני בדיוק לפי ה-'הגדרה' שלך? חד קרן?" אשלי נשארה רגועה במקומה, לא מרימה את קולה בחזרה. היא סירבה להראות עד כמה המילים שלו פגעו בה, חדרו אל נשמתה והשחיטו אותה עוד יותר. היא הביטה בו בגועל, לא מבינה איך בן אדם יכול להיות כל כך חסר רגישות.

הארי נאנח במקומו, תופס את ראשו בין שתי ידיו. כאב הראש רק הלך והתחזק.
"אני מצטער. לא התכוונתי." הוא אמר והתיישב על המיטה.
"אני בטוחה. קח את עצמך ועוף לי מהחדר." אשלי אמרה בקול תקיף, עוטה הבעה קשוחה על פניה.
"עוד פעם את מגרשת אותי?" הארי קם והתקרב אל אשלי, נעמד מולה. "סליחה. באמת שלא התכוונתי.." הוא ניסה לתפוס את מבטה, אבל היא סירבה להסתכל עליו.
"יש משהו שאתה כן מתכוון אליו, הארי?" אשלי הפנתה את מבטה בעצבים, פוגשת בעיניו של הארי. היא לא יכולה לשאת את זה יותר. היא לא יכולה לסבול את הצורה שבה הוא משחק לה במוח. "אתה אומר שאתה רק רוצה להשיג ממני אלוהים יודע מה, אבל אחרי זה אומר שאתה לא התכוונת. אתה אומר שלפי דעתך אני לא בת, אבל אחרי זה אתה אומר שאתה לא התכוונת. אז תגיד לי, יש משהו שאתה כן מתכוון אליו סטיילס? או שהכל אצלך זה זיוני שכל?" היא צעקה עליו, לא מצליחה לעצור את עצמה מלהגיד לו סוף סוף את כל מה שהיא חושבת.
"יש דברים שאני כן מתכוון אליהם.." הוא אמר בשקט, לא מתרגשת מהעובדה שהיא כרגע צעקה עליו ואמרה לו את כל מה שהיא אמרה.
"אה, כן? כמו מה?? אני אשמח לדעת מה מכל החרא הזה שיוצא לך מהפה הוא אמת." היא הביטה בו בכעס, עיניה מלאות ברעל ובאש.

הארי הביט בה. הוא כל כך רצה להגיד לה את זה. 'התכוונתי שאמרתי שאני אוהב אותך'.. אבל לא. הוא לא יכול להגיד לה את זה. גם ככה היא לא תאמין לו. הוא פשוט עמד מולה ושתק, לא ענה לשאלה שלה.
"כמו שחשבתי." אשלי אמרה בסופו של דבר כשהיא ראתה שהארי לא מתכוון לענות לה. "עכשיו קח את עצמך וצא. זאת פעם אחרונה שאני אומרת לך את זה." אשלי הרימה את ידה והרחיקה את הארי ממנה, עושה את דרכה אל השירותים. "אני לא רוצה לראות אותך פה שאני יוצאת." היא אמרה ונכנסה לשירותים, סוגרת אחריה את הדלת.
הארי נשאר במקומו, מסתכלת על דלת השירותים הסגורה. איך זה שכל הזמן הוא רק מסבך את הדברים? למה הוא לא יכול פשוט להיות כנה איתה? בגללו. זה למה הוא לא יכול להיות כנה איתה. בגלל העסקה הזו. העסקה הזו שגורמת לו לפגוע בה כל פעם מחדש.
הארי נאנח, מסתובב ומתיישב על המיטה, נועל את נעליו. הוא לוקח נשימה עמוקה, מסתכל על המיטה שבה רק לפני חצי שעה הוא ואשלי ישנו מחובקים כל הלילה. הוא עצם את עיניו, נזכר באיך אשלי ניגבה את פניו עם המגבת, איך היא דאגה לו, איך היא תמכה בו וחלצה את נעליו, איך היא כיסתה אותו, איך היא נשכבה לידו, איך היא הפנתה את גבה אליו, נותנת לו לחבק אותה. זה הרגיש כל כך טוב, כל כך נכון..

הוא קם מהמיטה, לוקח את הכרית של אשלי בידיו ותוחב אותה אל אפו, לוקח נשימה עמוקה, שואף לתוכו את הריח שלה. הוא החליט שהוא לוקח את הכרית איתו. אחרי שהוא ישן לילה אחד על הכרית הזו, אין מצב שהוא מוותר עליה. לא על הכרית, ולא על הריח של אשלי שדבוק אליה. הוא פתח את המגירה של השידה, מוציא משם פנקס ועט, כותב לאשלי:

'הכרית שלך יותר נוחה משלי, אז לקחתי אותה. תתמודדי.'

הארי הניח את הפתק על המיטה ועשה את דרכו את הדלת. שנייה לפני שהוא יצא, הוא הביט שוב בחדר, נאנח, ואז הוא סגר את הדלת, עושה את דרכו אל החדר שלו.
הכל היה יכול להיות כל כך אחרת אם הוא רק היה עומד מאחורי המילים האלו שנפלטו לו אתמול ברגע אחד של חוסר מחשבה.
אבל הוא לא יכול לעמוד מאחורי המילים הללו. אסור לו לעמוד מאחורי המילים הללו.
הוא ואשלי לא יכולים לקרות.
פשוט לא.