בדרך אל החופש – פרק 11

-נקודת המבט של אשלי-

הארי החנה את האוטו ליד הבית שלהם, ויצאתי מהרכב בשנייה שהוא עצר. לא יכולתי לסבול את החיוך היהיר הזה שהיה לו במהלך כל הנסיעה.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, הולכת לכיוון הסלון. ליאם, זאיין ולואי היו שם, צופים בטלוויזיה. ליאם היה הראשון שהבחין בי.
"אממ.. אני חושב שהתבלבלת בבית…" הוא אמר בקול מופתע, מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. לואי וזאיין הפנו את מבטיהם אלי, וגם הם הסתכלו עלי מוזר. אה, נכון.. אני ניראת שונה! שכחתי מזה לגמרי! וואו.. הם באמת לא מזהים אותי. שמעתי את הארי טורק את הדלת והוא נכנס לסלון, כורך את ידו סביב הכתף שלי.
"אה, את הבחורה של הארי.." ליאם חייך והבעת הקלה הייתה על פניו. "חשבתי פרצת לנו לבית.." הוא גיכח.
"מה?? אני לא הבחורה של הארי! אני ניראת לך זונה?" הורדתי את ידו של הארי מכתפיי.
"סליחה?? אני לא יוצא עם זונות.." הארי מלמל בקול של 'כאילו' נפגע וחייך אלי.
"מה שתגיד…" גלגלתי את עיניי ועברתי אותו, הולכת להתיישב ליד זאיין.
"אשלי??" ליאם פתאום קלט מי אני. הגיע הזמן באמת.
"האחת והיחידה." חייכתי אליו, והם כולם הסתכלו עלי מופתעים.
"וואו.. אש'.. את פצצה.." לואי החמיא לי וחייכתי אליו.
"אז אהבתם את המראה החדש שלי?" הפניתי את השאלה אל שלושתם והם הנהנו בחיוך כשלפתע הרגשתי שפתיים מתחככות באוזן שלי- 'רק שתדעי, שאת מאוד מושכת וסקסית ככה. רק חסר שתנשכי את השפה שלך בשבילי, כמו שאת תמיד עושה, ואני לגמרי שלך..' – הארי לחש לי באוזן, מוודא שאני היחידה שתשמע את זה. ניסיתי להבליע את הצמרמורת העזה שתקפה אותי, עוברת במורד עורפי. בלעתי את רוקי ובלי לחשוב יותר מידי הנפתי את ידי וחבטתי בראשו של הארי, גורמת לו להתנגש בראשי.
"אאוץ'!" פלטתי. אוקיי, כן, זה היה מטומטם לעשות את זה. שמעתי את הבנים צוחקים עלינו.
"אחח אש'.. מזה הראש הגדול הזה שיש לך?" הארי אחז בראשו ושפשף את המקום בו הוא ראשינו התנגשו.
"דביל!" קראתי וקמתי ממקומי, עושה את דרכי למעלה. נכנסתי לחדר שלי, כלומר של ליאם שהפך להיות שלי. נשכבתי על המיטה, משפשפת את הראש שכאב לי, לא מפסיקה לחשוב עליו. למה אני לא מפסיקה לחשוב עליו!? רגע אחד הוא כולו נחמד אלי, מדבר איתי ופותח את הלב, וברגע שאחרי הוא שוב שחצן וחש מעצמו כאילו הוא אליל או משו. כאילו הוא כן, סוג של, אבל צריך להיות יותר בבן אדם מאשר סתם איך שהוא ניראה. והיום הוא הראה לי במספרה שיש משו מתחת לכל הפוזה של הילד הפלרטטן והכובש. הבעיה היא, שהוא רוב הזמן מתנהג כמו מניאק.
נאנחתי. נמאס לי כבר לחשוב על זה. למה בכלל הוא מעסיק אותי כל כך!? הושטתי את ידי אל תיק הצד שלי שהיה על המיטה והוצאתי את האוזניות, מחברת אותן לאייפון ותוחבת אותן לאוזניים, מתנתקת מהכול, מקשיבה למוזיקה.

פקחתי את עיניי, מסתכלת סביבי. היה כבר חשוך בחוץ, וכשהסתכלתי על האייפון ראיתי שהשעה כבר הייתה 7 בערב. ואוו, ישנתי שלוש שעות!? קמתי מהמיטה בעייפות, עדיין לא לגמרי ערה, וגררתי את עצמי למטה. עדיין ישנונית, הסתכלתי בסלון, לא היה שם אף אחד. נכנסתי למטבח, גוררת את רגליי בעייפות על הרצפה, וראיתי שם את הארי יושב על הכיסא הגבוה שליד האי באמצע המטבח, כוס תה ועוגיות לפניו.
"בוקר טוב, פרינססה." הוא פלט כשהוא ראה אותי. "את ניראת הפוכה.." שמעתי אותו מגכח ואימצתי לפתוח את עיניי לרווחה ולראות מעבר לטשטוש בעיניי. שפשפתי את עיניי ומצמצתי כמה פעמים, מה שעזר כי סוף סוף אני רואה כמו שצריך. הסתכלתי על הארי והוא היה בלי חולצה, חושף למולי את החזה המקועקע, המחוטב והשזוף שלו. מה הקטע שלו לא ללבוש בגדים!? לא עניתי לו, והסתובבתי למקרר, פותחת ומחפשת משהו לאכול. אני גוועת.
"עוד פעם את מתעלמת ממני?" הוא אמר בקול שחצן.
"יש משהו לאכול? אני גוועת מרעב.." מלמלתי בלי להסתובב אליו, עדיין מחפשת משהו אכיל במקרר.
"יש ספגטי שנשאר מהצהריים במדף השלישי. את יכולה לחמם." הוא ענה לי. סרקתי את המדף השלישי בעיניי, מוצאת את הקופסא של הספגטי. סגרתי את המקרר ופתחתי את הקופסא. זה ניראה.. אכיל.. אף פעם לא אכלתי שאריות, או אוכל מחומם.. ג'ני תמיד הייתה מכינה לי מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. כנראה זה עוד חוויה שאני אצטרך להתרגל אליה.
"איפה יש צלחות?" שאלתי עדיין עם הגב להארי.
"בארון מעלייך." הוא ענה. פתחתי את הארון והוצאתי צלחת לבנה שטוחה וגדולה.
"יואו! פרינססה.. את לא תאמיני!" פתאום הארי קרא בפליאה.
"יש לך בעיה עם השם שלי שאתה לא מפסיק לקרוא לי בכינויים??" הסתובבתי אליו עצבנית, וראיתי אותו שקוע באייפון שלו, קורא משהו. "מה זה?" שאלתי סקרנית.
"תראי בעצמך." הוא חייך אלי חיוך מרוצה והושיט לי את האייפון שלו. לקחתי אותו מידו וזרקתי לו מבט מזלזל לפני שהפניתי אליו את גבי והנחתי את האייפון מולי על הצלחת.

'אמרנו כבר הרבה דברים על הארי סטיילס. פלרטטן, כובש, מקסים, נסיך.. מה שלא ידענו זה שהוא גם גיבור. במפגש מעריצות שהתלהט, אחת מהמעריצות של אליל הבנות נפלה לרגליו- באופן מילולי, אנחנו מתכוונים, באמת נפלה לרגליו. ומה אלילנו הארי סטיילס עשה? בתנועה חלקה אחת, הוא כרך את זרועותיו השריריות סביב גופה הזעיר של הנערה ברת המזל הזו והוא עזר לה לקום. מי אמר אביר על סוס לבן ולא קיבל?'

הרגשתי את פי נפער לרווחה. מעריצה?! גיבור!? כאילו, ברצינות?! מה לעזאזל!? החלקתי את המסך למעלה והמשכתי לקרוא את הכתבה ההזויה הזו.

'אחת מבין כל המעריצות הקנאיות האחרות אמרה לנו כך- "הוא פשוט היה נסיך. בשנייה אחרי שהיא נפלה הוא פשוט התכופף והרים אותה! והוא נגע לה במותניים! חשבתי שאני מתה! והוא עוד הכניס אותה לחנות כדי שיטפלו בה! יש יותר נסיך ממנו?? הלוואי אני הייתי נופלת.." אז כן, אנחנו בטוחים שהרבה בנות היו רוצות להיות בנעליה של המעריצה שנפלה לרגליו של הארי סטיילס. כמה לא מפתיע.. כל אחת נופלת לרגליו.'

הרגשתי את דמי רותח ומבעבע בתוכי. הסתובבתי אל הארי, אש בעייני והוא יושב שם, לוגם מהתה שלו ונראה משועשע.
"גיבור!? הם עשו ממך פאקינג גיבור!? על מה!?"
"פרינססה.. אני הצלתי אותך.." הוא קרץ לי.
"לא, אתה לא! בגללך בכלל נפלתי! אם הבנות לא היו משתגעות בגללך לא היו דוחפים אותי!"
"פרינססה.. אני לא אשם שאת לא שולטת בעצמך לידי.." הוא חייך אלי ביהירות, גורם לידיי להתכווץ לאגרופים. הרגשתי כאילו עוד שנייה עשן יצא לי מהאוזניים. הסתובבתי בבת אחת, חוטפת את קופסת הספגטי בעצבים ושופכת את תכולתה אל הצלחת. לקחתי את הצלחה והכנסתי אותה למיקרוגל, מסתכלת על המקשים. אין לי מושג על מה ללחוץ. בחיים לא הפעלתי מיקרוגל. עד כמה שזה הרגיז אותי, לא הייתה לי ברירה. אני חייבת לבקש ממנו עזרה. יש לו מזל שאני גוועת.
"אתה יכול לעזור לי פה בבקשה? אני לא יודעת איך להפעיל את זה." אמרתי בקול אדיש, מנסה למתן את רמת העצבים שלי.
"את לא יודעת להפעיל מיקרוגל?" הוא התפלא, פולט גיכוח על הדרך. זרקתי לו מבט מלא משמעות, מראה לו עד כמה אין לי כוח עכשיו לציניות שלו. "בסדר, בסדר.. רק את תשרפי אותי עם המבט שלך.." הוא מלמל וקם מהכיסא. אומייגד. הוא בבוקסר… לא ראיתי את זה עד עכשיו כי הוא ישב, אבל עכשיו שהוא קם והתקרב אלי.. הזזתי את מבטי, מנסה שלא להביט בו. פאק. הגוף שלו..
"הינה.." שמעתי אותו לוחץ על כמה מקשים והמיקרוגל התחיל לפעול. ניסיתי שלא להסתכל עליו בזמן שעברתי אותו ונעמדתי ליד השיש, מחכה שהאוכל יתחמם.
"מה, פרינססה.. אף פעם לא ראית בחור בבוקסר?" שמעתי את ההתגרות בקולו.
"קשה לשים על עצמך בגדים סטיילס?" פלטתי בציניות, מנסה להתרכז בכל הכוח, ולא לחשוב על זה שהוא עומד ממש לידי, רק בבוקסר.
"אני אוהב להרגיש חופשי.." הוא אמר בקול נמוך, מפתיע אותי בעד כמה הוא נשמע סקסי פתאום.
"א-איפה כולם?" ניסיתי להחליף נושא הכי מהר שאני יכולה. שמעתי אותו מגכח ושנייה אחרי זה הוא התיישב בחזרה בכיסא שלו.
"לואי וזאיין הלכו להביא את פרי ואלינור מהשדה תעופה. הן החברות שלהם. נייל וחברה שלך יצאו, לא יודע לאן. וליאם בדיוק נכנס להתקלח." הוא ענה לי. הנהנתי בראשי, מתקשה להסתכל עליו עכשיו שאני יודעת שהוא עם בוקסר. ואז, משום מקום, ריח מוזר מילא את החדר, מן ריח.. שרוף כזה..
"אתה מריח את זה?" שאלתי, מנסה להבין מאיפה הריח בא. הסתכלתי על המיקרוגל, גורמת להארי להפנות את מבטו לשם גם. עיניי נפקחו לרווחה.
"אשלי.. איפה האייפון שלי?!" הארי שאל בבהלה פתאום, מביט על השיש איפה שהנחתי את האייפון כדי לקרוא את הכתבה.
"שמתי אותו על ה-" אומייגד!!! שמתי את האייפון על הצלחת!!!!! פקחתי את עיניי לרווחה והארי הבין את מבטי, והוא קם במהירות, רץ אל המיקרוגל עוצר אותו. אוי ואבוי לי. לא, אין מצב.
הארי פתח את המיקרוגל ועשן סמיך ושחור יצא ממנו. הוא התכופף מעט, מתחמק מהעשן שיצא. לקחתי מטלית מהכיור והושטתי להארי, שתפס אותה והוציא את הצלחת מהמיקרוגל, זורק אותה בעדינות על האי. הסתכלנו אחד על השני, לא אומרים מילה. הארי פתח את מגירה והוציא משם מזלג, והתחיל להזיז את הספגטי השחור ממרכז הצלחת. עינינו נפקחו לרווחה עוד יותר.
"אשלי!!! האייפון!!!" הסתכלנו שנינו על האייפון של הארי, שהיה במרכז הצלחת, המסך מנופץ, וצידיי האיפון נמסו. "את חיממת לי את האייפון!!" הוא צרח, לא מאמין.
"ה-הארי.. אני כל כך מצטערת! יואו.. לא שמתי לב! הייתי עצבנית בגלל הכתבה!" גמגמתי, מנסה להבליע את הצחוק, שאיים להתפרץ ממני כל שנייה. אני הרגע חיממתי לו את האייפון, ואני לא יכולה שלא לחשוב שזה הגיע לו על כל מה שהוא עושה לי.
"איזה נזק את! האייפון!!" הוא מסתכל לא מאמין על האייפון, הופך אותו עם המזלג. החלק האחורי נמס כולו, חושף את לוח הבקרה של האייפון לגמרי. פה כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי, ופשוט התחלתי להתפרץ בצחוק.
"מה לעזאזל מצחיק אותך!? המסת לי את האייפון!" הוא צעק עלי, אבל לא היה איכפת לי. זה יותר מידי הצחיק אותי בשביל שזה יזיז לי שהוא צורח עלי.
"ט-טכנית.. א-אתה זה ש-שהפעיל את המיק-רוגל.." ניסיתי להוציא משפט שלם מתוך התקף הצחוק שלי, החזקתי את הבטן, שריריי כבר החלו לכאוב מרוב צחוק.
"אשלי. צאי. מהמטבח. עכשיו." הוא פלט מבין שיניים חשוקות, ניראה עצבני יותר מתמיד.
"ואם לא?" התגריתי בו, נרגעת מהצחוק שתקף אותי.
"אשלי, צאי." הוא חזר ואמר, עדיין עצבני.
"לא." נעמדתי במקומי, מחייכת אליו חיוך מרוצה על איך שהצלחתי לעצבן אותו סוף סוף כמו שהוא כל הזמן מעצבן אותי. "כולה אייפון מה את מת. אני אשלם לך את התיקון." אמרתי בסופו של דבר, שראיתי שהוא רק מסתכל עלי בעיניים מלאות ברעל.
"אה כן?" כל העצבים שלו התחלפו לחיוך ציני פתאום. "את פה בדיוק יום וכבר את תתקשרי לאבא'לה שינקה אחרי הבלגן שאת עושה?" אאוץ'. מכה מתחת לחגורה.
"לא!" עכשיו תורי היה להתעצבן כשהוא עומד עם חיוך מרוצה מולי. "אני אשלם על זה מהמשכורת שלי." אמרתי בהחלטיות.
"את תקבלי את המשכורת הראשונה שלך רק בעוד חודש.." פאק. הוא צודק. הוא התחיל להתקרב אלי, זז מהאי שעד עכשיו הסתיר את העובדה שהוא היה עם בוקסר. לא זזתי ממקומי. אני לא מתכוונת לתת לו לדחוק אותי לפינה שוב כמו שהוא עשה לי במטבח אצלי בבית.
"את יכולה לפצות אותי בדרך אחרת.." הוא אמר כשהוא נעמד כמה סנטימטרים מולי, גורם לנשימותיי להיות כבדות.
"א-אוקיי. מה א-אתה רוצה?" אמרתי, מנסה להרגיע את נשימותיי, מנסה שלא להראות לו עד כמה הוא מערער אותי כשהוא עומד כל כך קרוב אלי.
בשנייה אחת הוא כרך את ידו סביב מותניי, מצמיד אותי אל גופו הכמעט עירום.
"תנשקי אותי."