אתה האור שלי- וואן שוט אור והארי, למומולדת 19 מחר :)

אוקיי אז זה מתורגם, לקח לי הרבה זמן ואני חולה ובבית..
אז הנה הוואן שוט שאור ביקשה שאני אכתוב לה למומולדת 19 של הנסיך, הארי סטיילס..
מקווה שאהבתם..

מישהו צריך להוציא אותי מזה.
מההתקפי חרדה, אני מתכווונת, אני היסטרית כל פעם שהאור נכבה באולם בו אני נמצאת זה פשוט לא אפשרי, לפחות עבורי, כל פעם שיש חושך, שיש שחור, כל פעם אני נכנעת לפחדים של כישלון ועתיד.
אי אפשר למצוא משהו להיאחז בו.
הדמעות העיוורות, המעשה כמו כיסוי עיניים, מסתירות אותי מפני החושך, וכשיש חושך, אני נסגרת.
ואז,
אני כבר לא יכולה לזוז.

פגשתי את הארי.
הארי המתוק והאכפתיות ששופעת בו שלא נראה שצריך לחשוש או לדאוג שהיא תעלם.
אני מניחה שזה סוג של למה אני אוהבת אותו כל כך, כי הוא היה שאנן, בניגוד אליי, שאני מודאגת משום דבר וכל דבר שיכול להשפיע על התקפי הפאניקה שתקפו אותי.
הוא היה מקסים, מצחיק, והוא גרם לי לצחוק ולחייך כל פעם שדברנו.
אני לא ספרתי לו על התקפי הפאניקה בשלב מוקדם כי חשבתי שהוא היה מתרחק.
אנחנו התחלנו להתקרב, ובשלב מסוים סיפרתי לו הכל.

הארי המסכן, הוא כנראה חשב שהתקפי החרדה שלי היו לאורך של רק כמה דקות – רק כמה דמעות כמה בכי ואז הייתי נרגעת.
הוא טעה, אם הוא באמת חשב ככה.
התקפי החרדה שלי היו יותר מזה, אני בכיתי יותר מאשר רק כמה דמעות, וכל הגוף שלי רעד ובכל רעד עברה גם התייפחות.
הוא כנראה חשב שאני אהיה מסוגלת לקחת את עצמי לידי שליטה.
אלא שלא יכולתי, וזה מה שהכי כאב, אני מניחה.
העובדה שלא יכלתי לשלוט ברגשות שלי ואיך אני מגיבה לדברים.
אני לא יכולה להציל את עצמי.

אז בפעם הראשונה שהוא משך אותי מהתקף החרדה שלי הייתה כשהיינו ביחד בקולנוע, והייתה הפסקת חשמל, כמובן.
ההתקפה הייתה כמעט כמו מארב, והוא הגיע משום מקום, כאשר המוח שלי עלה על מסלול אחר.
מסלול הפאניקה.
הוא היה שם לצידי כמעט מייד, ידיו ושפתיו שמצאו אותי חיבקו אותי ושמרו עליי קרוב.
הוא ידע בדיוק מה לעשות ומתי לעשות את זה כדי שאני ארגע.
חום גופו שעבר אליי בכל חיבוק חימם אותי ועזר לי להרגע.
כמובן שלא להרגע לגמרי,
אבל להרגע.

אבל מה שכן גרם לי להרגע,
זה היה הוא,
זה היה קולו,
המבטא הבריטי הכבד שלו שכנראה משך אותי החוצה והוציא אותי מהפאניקה.
זה היה רך, מרגיע ומתוק, וסחף אוזן אחת, ואחריה גם אותי.
הוא לחש.
הוא לא צעק.
הוא רק לחש, מלמול חרישי לתנוך שלי והן בצד של הראש שלי שהיה מסוחרר יותר מאי פעם.
הצליל והטון של קולו עברו בתוך הגוף שלי, ובכך מובילים אותי מתוך החושך והפאניקה עוד לפני שהצליחו להגיע אליי.

"רק תקשיבי לקול שלי", אני זוכרת אותו לוחש, ידיו מצאו את הגב התחתון שלי, אצבעותיו דקות רועדות לאורך גומות החן האחוריות שלי,
"תקשיבי לקול שלי, אור. רק להקשיב. "

זה מה שעשיתי.
הקשבתי והקשבתי והקשבתי.
זה משך אותי מהפאניקה, הוא מנגב את עיניי ונפטר מכל הדמעות, ורפרף את דרכו בחזרה ללב שלי, שאז כבר חזר לפעום בקצב נורמלי.
הקול שלו הוא מה שבאמת משך אותי מהתקף החרדה.
זה הרגיע אותי, כמו שזה מרגיע תינוק על ידי שיר ערש.
קולו – שהיה שיר הערש שלי לגבי מה שאני נרדמתי לכמעט כל לילה.

וכשהוא לא היה שם איתי, מקופל קרוב ללב והחזה שלי, אני אחזור ללילה הראשון שבו משך אותי החוצה מהפאניקה והוציא אותי בחזרה לאור הבהיר.
ואז הכל יהיה בסדר שוב.

–

הראש שלי דפק.
העיניים שלי ראו את כתמים.
חשוך בחדר. שיט.
מצמצתי פעם אחת, פעמים, וניסיתי להסיח את דעתי מהמחשבה על משהו רע …
משהו נורא ומכוער וגס.
השיטה לא עבדה ואני התקפלתי, הרגליים שלי הגיעו כמעט לחזה שלי,אני מציצה בהארי מזווית העין שלי,הוא הידק את השמיכה על שנינו, בזמן שהוא בוהה בסרט האימה מלא הדם.

הכול כאב.
אני רק אפגע, והתרחיש ביני לבין הארי שהזכיר לי את העבר שלי ושהזכיר שהכל בסדר, לא עבד. השיטה פשוט לא עובדת וזה מפחיד אותי.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כואב, שפל וכואב.

לנשום.
לנשום.
לנשום.
אבל אני לא יכולתי לנשום.
התחושה הרעה מתחילה להציף לי את הגוף.
היא התגנבה לעפעפיים והתחילה לטשטש את הראייה שלי, יחד עם הדמעות שהחלו לבעבע בהיסטריה.

"אור?"

שיערי החום נדחף בגלל הנשימות הכבדות שלי ויכולתי לראות.
זה הרגע שבו אני הייתי מודעת לכל דבר.
הנשימה שלי הייתה כבדה וקשה, וזה היה הדבר הראשון שבטח הביא לריכוז של הארי עליי.
זה היה בקול רם ולא אחיד, ממלא את החדר בקולות מכוערים שהיו בהלה למשמע אוזניים.
הידיים שלי רעדו, מכורבלת בחוזקה רבה מדי סביב קערת פופקורן שהייתה סנטימטרים מנפילת גרעינים לאורך כל הדרך על השטיח הלבן.
דמעות צרבו את עיני דמעות והבטן שלי רעדה, נרגנת, עושה פיתולים וסיבובים מוזרים, וגרמה לבחילות ולטעם מר לעלות לי לגרון.

זה היה התקף חרדה והארי ידע את זה גם.
בפעם הראשונה שראה אותי במצב של פאניקה מוחלטת, הוא היה רגוע, רק עיניו הירוקות מתרחבות, חלק מההפתעה של המצב שלי.
למרות שזה לקח לו לא יותר מכמה שניות כדי להחליק את ידיו מתחת לשוקיים שלי, מושך אותי איתו לחזו כמו שהוא התעלם מהסרט והחזיק אותי בלי שום הסח דעת.

"היי … לנשום. לנשום, אור, אני רציני. "

ידיו לחצו על הצוואר והגב.
ידיו היו חמות, חזקות.
שפתיו היו ליד האוזן, מדגדגות אותי ואת השיער על הראש שלי רק במקצת.
זה היה הדבר הראשון שגרם לי להשתנק בקול רם,
והחזיר לי את הראיה שלי.
השפיות שלי.

"רק תקשיבי לקול שלי. תקשיבי לקול שלי, אור.. רק להקשיב.. אני כאן … אני לא הולך לשום מקום. "

נשיקה נדחפה נגד קו השיער שלי, נרגעתי לכמה שניות,
הוא גרם לי להתעשת.
זה היה שיא חדש, פחות מחמש דקות.
התמוטטתי על החזה של הארי, תוחבת את עצמי לכדור ושוכבת עליו,
כאילו הייתי ילד שזה עתה היה לו סיוט.
הפאניקה מיד נעלמה,
נרגעתי,
נחתי מעט.

לא דברנו לרגע. העיניים שלי מייד התחילו להתייבש מדמעות לאחר שכבר מיצו אותם. הארי עדיין ממלמל, ולמרות שהמוח שלי עדיין בהלם , התחלתי לדבר
"אני לפעמים רואה שחור, יותר מידי," מלמלתי כנגד חלק העליון של הראש שלי, שפתיו נמצאות על תנוך האוזן שלי,
"התקפי חרדה. למרות שאתה סוג של המושיע שלי מזה, אתה יודע, בלי שתצטרך לומר או לעשות הרבה.
רק רואה אותך …
רק להיות איתך …
זה סוג של מאיר את כל היום שלי.
אני לא צריכה לפחד מהחושך יותר.
לא צריכה להיכנס לפאניקה"
הפסקה קלה, אבל הוא נישק את השפתיים הרטובות שלי בשקט,.
"אתה האור שלי".