אתה, אני, אתה ואני? – פרק 5

הכנתי את שיעורי הבית שקיבלתי בפיזיקה. כמובן, פיזיקה זה דבר קל כאשר מבינים את הנוסחאות וכל השטויות האלה. תמיד הייתי מצטיינת בפיזיקה, כך שהשיעורים לא היו מסובכים, אבל משום מה לא הצלחתי להתרכז. מה שקרה לי עם ג'סטין או בלעדיו, פשוט לא נטש את מחשבותיי. עברו מאז כמעט יומיים, אבל הסיפור עדיין טרד את מנוחתי. צליל ה"זום" של המצלמה המצלמת עוד זמזם במוחי, והוציא אותי מכלל ריכוז. "לונה? הכל בסדר?" שאלה אמי בדאגה. היא עברה במקרה ליד חדרי, וכנראה שמה לב שאיני מרוכזת בשיעורי הבית שלי. "לונה?" היא שאלה שוב, וכבר נכנסה לחדר ונעמדה לידי. היא הניחה את ידה החמימה על כתפי, והעירה אותי ממחשבותיי. "מ-מה? אה, כן, הכל בסדר. אני פשוט… אין לי כוח להכין שיעורי בית. ממילא אין לי מחר ומחרתיים פיזיקה…" הבטתי בה במבט הבבקשה-אמא-אני-לא-רוצה-לעשות-את-זה, והיא צחקה. "בסדר.. אבל תבטיחי לי שמחר תכיני את שיעורי הבית האלה, מובן?" הנהנתי במהירות והיא יצאה מהחדר. נשכבתי על מיטתי לכמה רגעים. עברה דקה, ועוד דקה, ועוד אחת… ואז החלטתי. אני חייבת לדבר עם הנער הזה, ברצונו או שלא ברצונו, אני צריכה לברר מה קרה באמת לפני יומיים, ולמה הוא הזמין אותי ל"מילק-סיטי" ובכלל לא טרח להגיע לשם. אם אני לא אקבל תשובות, אני אשתגע. קמתי בזריזות מהמיטה וניגשתי לארון שלי. הארון היה עשוי מעץ אלון משויף וחלק, ודוגמת העץ בצבע חום בהיר הייתה יפהפייה. בתוך הארון היו מסודרים להפליא בגדיי, בארבעת מדפי העץ. לקחתי סוודר לבן עשוי צמר חמים סרוג, מכנסי ג'ינס וכובע ברט שחור. לבשתי את בגדיי ונעלתי מגפי עור חומים, ופיזרתי את שיערי הג'ינג'י. אוקיי, אולי לא היה צורך בכל התיאורים על הלבוש שלי, אבל יש לי סטייל, לא? ירדתי במדרגות וקראתי לאמא: "אני יוצאת!" ראשה הציץ מן המטבח, "אל תחזרי יותר מידי מאוחר!" החזירה צעקה, ואני יצאתי מהבית אל ה"מילק-סיטי".

נכנסתי אל "מילק-סיטי" מתנשפת. מי היה מאמין שארוץ ככה 6 רחובות?! הבטתי סביבי על החנות. בחלק הפתוח של החנות הקירות היו עשויים זכוכית, כך שהיה אפשר לשבת ולאכול שם מאפה ותוך כדי להשקיף על העיר. בחלק האחורי החנות הייתה עשויה אבן אפורה. בחנות ניצבו שולחנות עץ עגולים שסביבם כיסאות פלסטיק לבנות. על כל שולחן הונח אגרטל כחלחל ובו פרחים שהדיפו ריחות מדהימים, וליד ערימה נמוכה של מפיות לבנות. בדלפק הקבלה עמדה אישה צעירה בעלת שיער חום בתספורת קארה ועיניים שחורות ידידותיות. היא לבשה שמלת מלצריות שחורה מעוטרת בקצותיה במלמלה לבנה. בחנות ישבו אנשים, אך בשום שולחן לא ראיתי את ג'סטין. זה קצת אכזב אותי, הרי רצתי כמעט 6 רחובות רק כדי לדבר איתו. יצאתי באכזבה מהחנות והתחלתי כבר לצעוד משם, כששמעתי מישהו צועק: "לונה?" הסתובבתי, ואז ראיתי אותו. אותו שיער בלונדיני-חום, אותן עיניים חומות שתמיד גרמו ללבי לעשות סלטה. תווי פניו השוו לו מראה בוגר, וכרגע הוא הביט בי בפליאה. הוא התקדם לעברי במהירות והניח את ידו על כתפי. "מה את עו-" לא נתתי לו לסיים את המשפט, דחפתי אותו מעליי והבטתי בו בזעם. "תגיד לי, מה יש לך?! אתה שולח לי הודעה באי-מייל ואז בכלל לא מגיע?! ואני מתערבת איתך שאתה צילמת אותי!" הוצאתי את כל הכעס שהצטבר בתוכי במשך היומיים האלה במילותיי, עד שאנשים נעצו בנו מבטים תמהים. "אני? אין לי מושג בכלל מה האי-מייל שלך!" הוא החזיר לי צעקה נזעמת לא פחות. "אז מי לעזאזל שלח לי אי-מייל?!" שאלתי. "אני אמור לדעת?!" הוא אמר והחל להתרחק משם. "ל-לא, ג'סטין, חכה רגע!" קראתי אחריו, "סליחה!" הוא נעצר באחת. השגתי אותו והצלחתי לפלוט משהו שנשמע כמו: "היחה!". הוא נעץ בי מבט, ועיניו ברקו בניצחון. "בסדר, אני סולח." רציתי להחטיף לו סטירה, אבל פשוט עמדנו בשקט זה מול זו, מנסים לנתח את המצב. בכל רגע שחלף, המצב הפך למביך ומעיק יותר. "תראי, אני לא יודע מי שלח אלייך את ההודעה, אבל סביר להניח שהוא ידע שנפגשנו. יכול להיות שזאת חברה שלך שבמקרה ראתה אותנו, וחשבה שאת כנראה תזמיני אותי או משהו, כדי להשיג ממני חתימה." הוא אמר את זה בכזאת יהירות, כאילו כל העולם סובב סביבו. "טוב, זה לא עד כדי כך משנה, הרי לא קרה כלום מאז, נכון? סימן שהצלם שלנו לא קיבל בדיוק את מבוקשו." הלוואי, חשבתי, אבל החלטתי שלא לעסוק בזה יותר. "אממ, עכשיו אני, אבל באמת אני, מזמין אותך למסיבה מחר. ניפגש כאן בתשע בערב." הוא לא המתין לתשובה, והלך, משאיר אותי על יד ה"מילק-סיטי", מהרהרת.