אתה,אני,אתה ואני? – פרק 3

הדלת נפתחה,והשתררה דממה.
לתוך הווילה הגדולה נכנסה נערה בערך בת גילי ובת גילו של ג'סטין,
היה לה שיער חום ועיניים חומות כהות. זאת הייתה סלינה גומז,
החברה של ג'סטין בעולם הסלבריטי.
היא הביטה בי בעיניים פעורות מתדהמה,ואז בג'סטין,ואז שוב בי,ואז בג'סטין,
וככה זה נמשך דקה ארוכה.
"מה קורה פה,ג'סטי? מ-מי זאת?" שאלה,ונעצה בי מבט כעוס למדי.
"אה,זאת..אה.." התחיל ג'סטין והביט בי,ואני מיהרתי להגיד:"לונה צ'ארלס."
"אה,טוב,אז זאת לונה צ'ארלס,ואני הצלתי את החיים שלה לפני שעה וחצי לערך."
הוא אמר את זה בכזאת פשטות,כאילו זה לא סיפור גדול,אבל סלינה צרחה.
"אתה מנסה להסביר לי– אותה–" גמגמה בלהט,וג'סטין הנהן לאישור."אתה הצלת
את החיים שלה? אוי,ג'סטיןןןן- א-אתה כזה גיבור!" אמרה סלינה כאילו זה עתה חזר
ממלחמה בה ניצח,ונשקה על פיו. ג'סטין הפסיק את הנשיקה כמעט מיד,והתרחק מאט מסלינה.
סלינה תקעה בו מבט זועף,אבל רק נאנחה ואמרה,"אני צריכה לישון,ההופעה הייתה
מעייפת." קמה ועלתה לקומה השנייה.
"היא גרה איתך?" שאלתי חלושות,וג'סטין הנהן בפנים רציניות."טוב,כדאי שאני אלווה אותך
הביתה,לונה,אני בטוח שהמשפחה שלך דואגת לך מאוד,ועוד אחרי שנמצא הפושע הזה."
אמר,התרומם ונעל נעלי אצבע. גם אני התרוממתי ונעמדתי ליד הדלת,אוחזת בידית
וממתינה שג'סטין יבוא. הוא התעקב כמה דקות בקומה השנייה,'כנראה עם סלינה הזאת.'
חשבתי לעצמי בהתמרמרות,וכשירד סופסוף יצאנו מפתח הבית לאור הירח שהיה כאילו
מודבק במרכז השמיים,וכוכבים מנצנצים סביבו בשפע. הלכנו דרך חורשת עצי אורן שחצצה
בין ביתו היפהפה של ג'סטין לעיר הגדולה ניו יורק,וכשהגענו למדרכה שנמצאת בסוף החורשה,
כבר שמענו את כל המכוניות,ההמולה של האנשים,הצחוקים והדיבורים,צעדי ההולכים ושבים.
הגענו למסעדת החלב "מילק-סיטי",עיר החלב. ג'סטין נכנס לשם בראש מורם ובצעד בוטח,
ואני נכנסתי אחריו בהיסוס מסוים. הוא ניגש לדלפק הלבן משיש שמאחוריו עמדה נערה בסביבות
גיל ה-19 וחצי,לבושה בשמלה שחורה מעוטרת במלמלה לבנה בקצוות. היה לה שיער חום שופע,
עיניים ירוקות כברקת ועור חלבי.
"כוס קפה ופרוסת עוגת תות,ולה," הוא הצביע עליי ואותת לי להגיד מה אני רוצה להזמין.
"כוס שוקו חם ופרוסת עוגת וניל." אמרתי. המוכרת בדלפק הנהנה בחיוך קל,רשמה את
ההזמנה בפנקס שלה והגישה אותו למלצר אחד שעמד מאחוריה,והוא נכנס לחדר מאחור.
"טוב,בואו ותשבו באחד השולחנות,ההזמנה שלכם תהיה מוכנה עוד מעט." היא חייכה בחמימות
כזאת,שהפסקתי להסס. התיישבתי לשולחן קרוב לקיר הזכוכית ששיקף את חנות הכולבו
שמצידו השני של הרחוב,גורד שחקים שנמצאים כמעט עשרה רחובות משם,וקניון שנמצא
בהמשך. עציצים קישטו את המסעדה,וזה שיפר את תחושתי. אך מיד נזכרתי בהוריי,
שבטח מתים מפחד ודאגה ונקרעים מבפנים. "ג'סטין,אולי כדאי לוותר על ה-" התחלתי,אבל
ג'סטין קטע אותי."לא,את צריכה לאכול משהו,ובכלל,זאת מסעדת החלב הטובה ביותר לדעתי
בכל ניו יורק,אני הולך לכאן כמעט תמיד,ואני חושב שיהיה נחמד אם תכירי את המקום. אולי
ניפגש מידי פעם." אמר וחייך חיוך קלוש. הנהנתי,למרות שלא ממש הבנתי למה הוא רוצה
להמשיך ולהיפגש איתי. כשהגיעה ההזמנה אכלנו בשקט. לאחר 10 דקות של אכילה דמומה,
ג'סטין החליט שכנראה הגיע הזמן ללכת. מיהרתי לסיים את השוקו החם,ויחד יצאנו מהמסעדה,
אך לפני ג'סטין השאיר כמה שטרות של דולר על הדלפק. הלכנו בשקט,הרוח שנשבה הייתה קרירה
ונעימה,וכהגענו לרחוב שיימין 56 כבר היה ממש חשוך וקר. נעצרנו,עומדים מול דירת גן בעלת
מדשאה ירוקה,שנראתה עצובה."טוב,אז,להתראות." אמר ג'סטין והלך משם בקור-רוח.
בלעתי את רוקי,פתחתי את השער,פסעתי על שביל האבן המוביל לדלת הכניסה ונכנסתי.