אני רוצה להיות ילדה רגילה אני רק בת 18! :)

אני מתגעגעת לעיניים הירוקות שהיו בוהקות מאושר,אני מתגעגעת לשיער הבלונדיני שגלש עד מעבר הישבן, אני מתגעגעת לחיוך שהיה שרוע על פניי, אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלי שתמיד נשמע ברחבי הבית,,אני מתגעגעת לחיים הקודמים שלי שהיו לפני שנתיים, כשמחלת הסרטן לא הייתה קיימת בגופי.. אני רוצה להיות ילדה רגילה אני רק בת 18!
"ליהי, מה שלומך?" נכנס דוקטור מקליין לחדרי "בסדר.." לחשתי בקולי הצרוד "לילוש!!!!" נכנסה לחדרי בריטני, החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד, זאת אומרת מאז שהייתי בת 6 שרק עברתי לגור באנגליה "היי בריטני" לחשתי שוב כי הגרון שלי לא אי אפשר לי לדבר בקול רגיל "אז מה קורה איך עבר הלילה?" שאלה והתיישבה בכיסא לידי, בריטני היא היחידה שדואגת לי חוץ מהרופאים..כאשר ההורים שלי שמעו שאני חולה במחלה הקשה הם עזבו אותי..חזרו בחזרה לישראל וניתקו איתי כל קשר, נתנו לרופאים להחליט בחיי..כשבריטני שמעה על המחלה שלי ושההורים שלי עזבו אותי היא דואגת לי בעיקר, כל בוקר לפני שהיא הולכת לבית ספר שזה ממש מוקדם וכל פעם שהיא מסיימת בית ספר היא באה אליי, היא ילדה מאוד עשירה אבל היא לא מראה את זה..ההורים שלה מכירים אותי טוב ולפעמים באים לבקר, לפני שנה הם קנו לי אייפוד ולא ידעתי איך להחזיר להם כתודה!
"אממ..בסדר..אני חושבת" אמרתי בצרידות והגרון שלי שרף "מים?" שאלה בריטני והנהנתי בראשי והיא הגישה לי כוס עם מים, שתיתי את הכל והרגשתי הרבה יותר טוב חייכתי אלייה ובריטני חיבקה אותי "את יודעת מה שמעתי?" היא אמרה כשהתנתקה מהחיבוק "מה שמעת?" שאלתי בחיוך עם הקול הצרוד "הלהקה שלך הזאת?" היא אמרה והלב שלי התחיל לפעום באטרף "וואן דיירקשן?" אמרתי עם חיוך רחב על פניי "כן כן כן אלה, בקיצור שמעתי שהם מגיעים שוב ללונדון מחר להופיע! והיום הם נחתו באנגליה!" היא אמרה עם חיוך על פנייה "לא נכון!" צעקתי כמעט בלי קול "את עובדת עליי בריט!" אמרתי שוב מנסה להגיע למצב ישיבה אבל זה לא עובד ואני נוחתת שוב על הכרית "אני לא עובדת עלייך לילי!" היא צחקקה "ואו זה יהיה מגניב.." אמרתי מחייכת חיוך קלוש ומאומץ "ותראי מה יש לי.." היא אמרה ושלפה מהתיק שלה שתי כרטיסים להופעה, הלב שלי פעם במהירות רבע ועיניי נצצו כפי שלא נצצו מעולם! "את צו..צו…צוחקת עליי!" גימגמתי והצלחתי להגיע למצב ישיבה והרמתי את המיטה המתכווננת כדי שתתמוך בגבי "לא אני לא צוחקת לילוווש!" היא פרשה את זרועותייה וחיבקה אותי "אבל…" התחלתי לומר כשהתנתקתי מהחיבור "אני לא בטוחה שיירשו לי לצאת מהבית חולים,את יודעת.." אמרתי והשפלתי את ראשי "צריך לשאול את דוקטור מקליין" אמרה בריטני וקמה מהכיסא ויצאה מהחדר לחפש את דוקטור מקליין, העיניים שלי נצצו והדמעות איימו לפרוץ החוצה אבל ניסיתי לשמור אותם בפנים "א..א.." בריטני נכנסה לחדר עם ראש מושפל והבנתי מה קרה, התשובה היא לא… "הבנתי בריט" חייכתי חיוך מאולץ והשפלתי את ראשי.. "אני..רוצה ללכת לישון.." אמרתי מורידה את המיטה ומסתובבת לכיוון השני..עם דמעות בעיניים "לי-" קטעתי את בריטני "בריט אני רק רוצה לישון" אמרתי "ולא לקום אף פעם" לחשתי מקווה שהיא לא תשמע.. היא באה מולי והתחילה ללטף לי את הפרצוף "תשמעי לילי אני יודעת שאת מדוכאת אבל אין סיבה לכעוס, הם יהיו בלונדון די הרבה זמן, את תפגשי אותם אני מבטיחה לך!" היא אמרה ונישקה לי את הלחי "תודה בריט" לחשתי מוחה את דמעותיי "אני חייבת ללכת לבית ספר אני יבוא לפה בצהריים אוהבת אותך הכי בעולם!" אמרה בריטני והרימה את התיק שלה מהרצפה ונשקה ללחי שלי שוב " גם אני אוהבת אותך" אמרתי עם חיוך על פניי, בריטני עזבה את החדר ונשארתי לבדי שוב,פתחתי את המגירה והוצאתי את האוזניות ואת האייפוד, מחברת את האוזניות לחור ומפעילה את המוזיקה שגורמת לי להישאר חזקה..עצמתי את עיניי נותת לדמעות לזלוג, שוכחת מהבדיקות שאני צריכה לעבור עוד מעט.. "היי ליהי?" שמעתי את הקול של דוקטור מקליין מעליי, שמתי לב שנרדמתי..סוף סוף נרדתי ואני מרגישה כל כך טוב! "ה..היי.." אמרתי משפשפת את עיניי ומוציאה את האוזניות מאוזניי "עוד חצי שעה בדיקות…בנתיים יש לי הפתעה!" אמר דוקטור מקליין והצביע על הדלת, הדלת נפתחה והלב שלי נפל לתחתונים…