אני רוצה להיות ילדה רגילה אני רק בת 18! (חלק שני) :)

קודם כל אני רוצה להגיד לכולם תודה על שהגבתם וטרחם לקרוא! אז בלי יותר מידי חפירות הנה החלק השני אוהבת אותכן3>

הדלת נפתחה והלב שלי נפל לתחתונים… "אמא?! אבא?! מה אתם עושים פה לעזאזל?!" צעקתי בקולי הצרוד "הו מותק!" התקרב אליי אמא אם אפשר לקרוא לה ככה "תתרחקי מפה!" צעקתי ודחפתי אותה מעליי "היא כועסת יותר ממה שחשבתי.." היא מילמלה והלכה לכיוון בני 'אבא שלי' "תשמעי ליהי אנ-" בני התחיל לומר "אין ליהי! דוקטור אני רוצה שתעיף אותם מכאן!" אמרתי מפנה את מבטי אל דוקטור מקליין "בבקשה.." התחננתי "אני מצטער" אמר דוקטור מקליין ופנה להורים שלי וראיתי את המבט המאוכזב על פניהם ולא ריחמתי עליהם בכלל! "ככה אתה מגרש אותנו מהחדר של הבת שלי?" שלי 'אמא שלי' צעקה ואני יישר התערבתי, מה פתאום בת שלה?! "אני בכלל לא הבת שלך! אולי את הבאת אותי לעולם אבל אני לא הבת שלך" אמרתי באכזריות וכל מילה דוקרת עוד בלב, כמו שאני הרגשתי ביום שהם עזבו "אתם תאלצו לצאת" אמר דקטור ופינה אותם לדלת "תזכרי את זה ליהי!" צעקה שלי וגררה את 'אבא' שלי מחוץ לחדר "תודה.." מילמלתי עם דמעות עם קול צרוד "בבקשה מקסימה" אמר דוקטור מקליין וליטף את גבי, הוא סוג של אבא שלי הוא התחליף אליו, הוא יצא מהחדר משאיר אותי לבד לעוד חצי חצי שעה אולי פחות של שקט..חיברתי שוב את האוזניות לאייפוד ולאוזניי והתנגן השיר של הארי ושל עוד איזה מישהו שאני לא מכירה' dont let me go ' והדמעות שוב עלו בעיניי, זה השיר שלי..ככה אני קוראת לו.. השיר שלי.. אני יודעת שהוא מדבר על משהו אחר אבל אני חושבת על דונט לט מי גו במובן של אל תיתן לי למות..אל תיתן לי ללכת.. זה למה זה השיר שלי.. הצלחתי לא לתת לדמעות ליפול שוב, להישאר חזקה, עצמתי את עיניי ונתתי למילים ולמנגינה לחלחל במוחי, הדלת נפתחה וחשבתי לעצמי 'כבר עברה חצי שעה?' נאנחתי וכשפתחתי את עיניי ראיתי את בריטני ממש סנטימטר ליד הדלת "בריטני מה את עושה פה?" שאלתי מתיישבת על קצה המיטה כשרגליי באוויר "הפתעה" היא חייכה מה שגרם לי לחייך "מספיק לי הפתעות היום כשההורים שלי באו לא סיפרתי לך.." אמרתי והשפלתי את ראשי "עכשיו יש לי הפתעה סופר סופר סופר הפתעתית" היא אמרה והסתכלתי עלייה במבט של 'מה?!' "כן כן כן, עכשיו תשבי על המיטה בישיבה מזרחית ותעצמי עיניים!" היא הורתה לי ועשיתי כל מה שהיא עשתה עדיין לא הבנתי מה היא רוצה..התיישבתי על המיטה עם עיניים עצומות "אני מוכנה?" אמרתי וצחקתי ושמעתי את הדלת נפתחת ושמעתי בלונים מתנגשים בתקרה "הבאת לי בלונים?" חייכתי בעיניים עצומות "לא…" היא אמרה בתחכום ועוד לא הבנתי מה רוצים ממני "אז למה שמעתי בלונים?" שאלתי עם חיוך מתוחכם על פניי "כי לא אני הבאתי בלונים מישהו אחר!" היא צעקה עם צחקוק "אני יכולה לפתוח?" שאלתי בחיוך והנחתי את יידי על עיניי "1..2..3..!" היא צעקה ופתחתי את עיניי "א..או…מ…ממיי..ג..גא..גאד!" גימגמתי עם דמעות בעיניים כשראיתי את הדבר הכי טוב בעולם! את חמשת הבנים הכי מופלאים בעולם! אלה שהצילו אותי! "אני לא מאמינה!" צעקתי ושמתי את יידי על פניי, התחלתי לבכות מאושר והדמעות הרטיבו לי את היידים ומיהרתי להעלים אותם, כשהורדתי את יידי מפניי ראיתי את כולם מחייכים אליי עם בלונים ביד "אפשר…לחבק אותכם?" התחלתי לצחוק מהשאלה ששאלתי "ברור! קדימה למה את מחכה?" שאל לואי בחיוך והתקדם לאט לאט למיטה שלי, הוא פרש את זרועותיו וחיבקתי אותו, היה לו ריח כל כך נעים! וככה גם לשאר הבנים כאשר חיבקו אותי כל אחד בתורו "בריט תודה!" צעקתי לה והיא רצה איי בחיבוק "אין על מה אהובה שלי" היא חייכה ונשקה לי בלחי "אז מי הפייב שלך?" שאל זאין כשכל אחד התיישב במקום אחר בחדר הריק שהיה שייך רק לי "ליאם" חייכתי אליו והוא עשה סימן עם היד של 'די תמשיכי' שגרם לי לצחוק "אבל באמת! אני אוהבת את כולכם הצלתם אותי ממש!" חייכתי לכל אחד ואחד מהם שהיו נראים כל כך מושלם! לפתע דוקטור מקליין נכנס לחדר ולא הבין מה הולך "לי-" הוא התחיל לומר והבטי בחדר למראה הבנים המצחקקים לתגובותו של הדוקטור "ליהי זה לא…?" הוא שאל והתקרב אליי "כן זה כן!" צעקתי עם חיוך רחב על פניי "שתדעו לכם בנים, אתם הצלתם את חייה של הנערה הזאת ואתם ממשיכים להציל! כל פעם בבדיקות היא חושבת עליכם ומזמזמת שירים שלכם כדי להירגע.. זה מדהים, מעולם לא ראיתי דבר כזה.." הוא חייך אליי ועל הבנים שהיו עם פה פעור "קדימה אני רוצה חיבוק קבוצתי" אמר לואי שוב והתקרב אליי וכל הבנים גם, התחבקנו בערך כמה שניות והתנתקנו "אני מעריך את זה! באמת…ליהי נכון?" אמר ליאם והנהתי עם ראשי ולא הפסקתי לחייך "ליהי..את רוצה שאני אדחה לעוד שעה את הבדיקות?" שאל דוקטור מקליין "כן,אני חושבת.." אמרתי והוא הנהנן בראשו ויצא מהחדר "אז ליהי בת כמה את?" שאל הארי והתיישב על המיטה לידי "18" עניתי מסתכלת עליו "את לא נראית בת 18" אמר נייל והסתכל עליי "באמת? כמו מה אני נראית?" אמרתי עם חיוך ובריטני בדיוק התיישבה ליד לואי במיטה שמולי "17 ו11 חודשים" אמר נייל וצחק מהדיחה של עצמו וכולנו צחקנו "ומה זה ליהי?" שאל זאין והסתכל עליי "אני לא מאנגליה אני מישראל,בגיל 6 עברתי לפה ופה בעצם התגלתה לי המחלה וכבר 6 שנים ככה אני חיה.." אמרתי וחייכתי חיוך קלוש שהשפלתי את ראשי "את תצאי מזה! מבטיח!" אמר הארי וקירב אותי אליו וחיבק אותי "יש לי הפתעה בשבילך!" אמר ליאם והוציא מהכיס שלו שתי כרטיסי וי איי פי למופע, בהתחלה חייכתי ואז החיוך ירד כי גם בריטני רצתה להביא לי כרטיס והרופאים לא אישרו "תודה בנים אבל אסור לי לצאת..אני מצטערת!" חייכתי חיוך מאולץ והסתכלתי על בריטני שהשפילה את ראשה "מה? לא! את חייבת לבוא!" צעק לואי וקפץ מהמיטה לעבר הדלת והבנים אחריו "מה לאן?" שאלתי במבט מודאג על פניי "בואי" זאין עזר לי לרדת מהמיטה ואחז בידי ונגררתי אחרי כל הבנים, הם חיפשו את דוקטור מקליין ובריטיני נגררה אחרינו "מה?" שאלתי והסתכלתי על בריטני שלא היה לה מושג מכלום "דוקטור?" ניגש אליו הארי "כן?" הסתובב אליו דוקטור מקליין "ליהי! מה את עושה מחוץ למיטה?" הוא שאל ואחז בי, אבל לא שמתי לב.. הסתכלתי על מסדרונות בית החולים, כמה זמן לא הייתי פה.. חהיוך לא נמחק מפניי "תסתכל עלייה! תראה איך הבחוץ גורם לה אושר!" אמר הארי ותפס ביידי השנייה "ליהי? את רוצה ללכת?" שאל דוקטור מקליין ורק אז שמתי לב שמדברים איתי "אה..אמ..לאן?" שאלתי והבטתי על הבנים ועל דוקטור מקליין "למופע שלנו את רוצה?" שאל זאין לפתע "אתה באמת שואל?!" שאלתי עם חיוך על פניי "מתי המופע?" שאל דוקטור מקליין "היום, בערב…" אמרה בריטני לפתע "היום, בערב את מורשית לצאת מבית החולים.." אמר דוקטור מקליין עם חיוך רחבב על פניו והסתכלתי ישר על בריטני שחיוך רחב נגלה גם על פנייה.. היום, אני יוצאת מבית החולים!