אני מרגישה איך החיים שלי נהרסים( זה לא סיפור..)

אוי… תראי אני לא ממש יודעת מה להגיד לך…

תראי , אני לא יודעת בת כמה את אבל ובהנחה שאת בחטיבה אני אומרת לך שזה בסדר גמור. באמת יכול להיות שעובר עליה משהו, את יודעת כמה פעמים אמא שלי יצאה עליי בגלל שום דבר?
בקשר ללימודים, אם היא התרגלה לציונים טובים אז סביר להניח שהיא מאוכזבת, חטיבה של קל, תלמדי קצת וזה ייגמר.
נשבעת לך שזה טבעי שאתן רבות עכשיו.
אני יכולה לספר לך שבגלל שאת מתבגרת את משתנה ואמא שלך, שרגילה לילדה קטנה שצריכה רק את אמא שלה כל הזמן, זה לא מוצא-חן בעיניה שאת מתבגרת, אבל בסופו של דבר זה יסתדר.

מה שסיפרת פה כל כך מתאר אותי… אבל האמת שאצלי זה השתנה ואני בטוחה שגם אצלך.
זה לגיטימי לגמרי לריב עם אמא ובמיוחד בגיל ההתבגרות. גם לי קורה מלא פעמים שאמא שלי מתפרצת עלי בלי סיבה וכועסת עלי על דברים שיכולתי לעשות יותר טוב…
בעברי היא גם תמיד הייתה משווה אותי לאחיינים שלה "תראי איזה עצמאים הם, תראי איזה פעילים הם ותראי אותך" וכל מיני כאלה… היינו רבות המון והייתי בוכה המון… אבל אחרי הכל אני אוהבת אותה והיום, אחרי שעברתי כבר את המשבר הגדול ביותר, היחסים הרבה יותר טובים. (אני בת 16). ושלא תביני לא נכון, עדיין פה ושם אנחנו רבות אבל הרבה פחות.
לגבי אבא שלי זה כבר סיפור אחר לגמרי…

למרות שיש לי מה להעיר על הכתיבה (לא כל כך הרבה, למען האמת. הציון ההו-כה-נמוך [ציניות] שמונים ואחד אינו משפיע על הכתיבה שלך) אני לא אעיר, כי זו פריקה.
להורים שלי לא אכפת לגבי ציונים. לא אכפת להם שאני ארד בהקבצות. הם יודעים שזה אכפת לי, ובגלל זה זה גם אכפת להם.
אבל אני מכירה את האכזבה הזאת, שכשמקבלים שמונים ומשהו, ושמחים, למרות שכולם יודעים שכבר קיבלת גבוה יותר. למרות שזה לא ציון כל כך נורא.
אני מבינה את זה. באמת שכן.

הייתה לי תקופה כזאת ממש לא מזמן. כאילו, ממש. זה לא שהיא נגמרה, זה פשוט שהתרגלתי.
אבל אמא שלי, אם יש צעקות יש גם עונשים. זה אומר בלי מחשב בלי טלוויזיה בלי לצאת לשבוע במקרה הטוב. ככה שכל פעם שאני רוצה לכתוב פריקה זה חייב לחכות שבוע וזה מת במהלך הזמן הזה.
אבל, יא נואו, גם לעונשים התרגלתי.
על הציונים אני לא מספרת לה. גם כשאני מקבלת תשעים [זה נדיר, לרוב זה בתנ"ך] אני כבר שוכחת לספר, כי אני לא מספרת לה ציונים כמעט בכלל.
אני כבר לא מספרת לה כלום. אני יודעת שהיא לא תוכל לעזור.
ואת יודעת? אצלי במקום וואן דיירקשן יש סופרנטורל ופאניק! אט דה דיסקו. אני רק רוצה שברנדון או מישה יכנסו לחדר ויחבקו אותי ויגידו שזה בסדר ושהם אוהבים אותי. שיכנסו ויגידו "אכפת לנו ממך!"
אבל זה לא יקרה, כמובן. יש להם מליוני מעריצים והם יכנסו באקראיות אלי?
היו ימים שכל יום שהייתי חוזרת מבית הספר הייתי רק בוכה. כאילו, הייתי מדליקה דיס איס גוספל ובוכה כאילו העולם נחרב.
אבל זאת רק תקופה. אולי היא עוברת, אוי לא, אבל לתקופות מסתגלים כשהן לא עוברות. התחושה הזאת לא תהיה כזאת נוראית ותבכי פחות. במיוחד אם תדברי מישהו או מישהי שתוכלי לדבר איתו\ה הכי פתוח שאפשר.
אז… זה סוגשל עובר. לא לגמרי, מה שלא עובר רגילים אליו ומה שכן עובר ברוך שהלך לנו מהחיים.
סליחה על החפירה.
בהצלחה.

החיים שלך לא נהרסים, זה עוד מכשול שניצב לך בדרך רק בשביל שתראי עד כמה את חזקה כשאת עוזרת את כל הכוחות שלך ומפילה את הקיר הזה.
אני עברתי תקופה לא טוב בחיים שלי…
ואני מדברת אתך כאן על שנה וחצי של סיוט מתמשך, שאני הרגשתי פשוט שהעולם קורס עלי
באיזה שהוא שלב התחלתי לחתוך, אחת הטעויות היותר גדולות שעשיתי…
ברגע שההורים שלי גילו את זה אני רק ראיתי למה נהפכתי
כי פעם לא הייתי כזאת, לא הייתי בכלל! להפך, הייתי ילדה שמחה עם חיוך מודבק לפרצוף.

יש תקופות טובות בחיים ויש תקופות רעות
הדרך שלי לעבור זאת היא לתת לעצמי 'סטירה לפרצוף' (לא באמת כמובן!)
ולהתעורר, לראות שאני סתם נופלת בלי סיבה ושאם אני באמת רוצה אני יכולה לעצור את הנפילה ולטפס בחזרה לצמרת.

ועוד דבר אחד חשוב שהוא בערך המפתח הכי גדול לעצירה:
להגיד לעצמך דוגרי, בשי הכנות מכל הלב והנשמה "מכאן אני לא יורדת! אני רק עולה!"
זה יבוא…אצלי זה בא כשהנבתי שנמאס לי מהתקופה הארורה הזאת בחיים שלי ושאני לא מוכנה ליפול יותר.
ועוד עצה חשובה מאוד: ת-ס-פ-ר-י! ולא רק לבן אדם אחד או שניים שבקושי מכירים אותך ולא רק לחברות הכי טובות..תספרי להורים, לאחים הגדולים, למורה, ליועצת בית הספר, לפסיכולוג אם יש לך…
הם כבר יעזרו לך לצאת משם…אבל הם רק יכולים לעזור, העבודה הקשה מוטלת עליך…

ו…..וואו חפרתי ><
מקווה שלא חפרתי לך יותר מדי חחחח
הכל מאהבה….
נוני ♥

אני ממש מבינה אותך כי גם אני עוברת תקופה דיי קשה כל הזמן אני רבה עם ההורים ועוד כל מני דברים כבר מלא זמן שאני כל הזמן רוצה לעשות משהוא שיגרומ לי רע אבל כל הזמן השירים מצילים אותי-במיוחד וואן די ואז הבנתי שכל הדבר הזה לא צריך להשפיע עלי ולא צריך להוריד לי את הביטחון פשוט מדי פעם צריך לפרוק את הרגשות שלך פשוט אל תתני לזה לשבור אותך ~ניראה לי שחפרתי~

אני בטוחה ב100 אחוז שלכל ילדה בעולם מההכי שקטה להכי עצבנית ומההכי רגישה להכי אדישה היו בעיות עם ההורים, עם ציונים, עם כל דבר בעצם.. קרה לי בדיוק אותו דבר עם הציונים (כי אני בבצפר לא טוב והמורים אשמים.. וההורים לא מאמינים לי.. ;((() אני ממליצה לך למצוא תמיד איך לצחוק, לשמוע מוזיקה אבל אל תחתכי כי מתמכרים לזה והתקופה הקשה תעבור בטוח. בנוסף, אני חושבת שכדאי לך לפרוק, אנשים יקשיבו ויעזרו. תתפלאי. אני גם מתפללת לפעמים אם קורה לי משהו קשה (אני דתייה) ואני גם ילדה מאוד מאוד חוצפנית עם פיוז קצר (זה לא מועיל בכלל למצב, אל תלמדי ממני) בקיצור, תשמרי על אופטימיות והזמן יעשה את שלו.. מקווה שעזרתי והעברתי את מה שניסיתי למרות שלא כלכך נראה לי…

אין לי מה להגיד כי אני הכי לא פראיירית עם ההורים שלי.
אני מקרה אבוד. אמא שלי תתעצבן עלי אני אצעק עליה וככה עם אבא שלי.
עם הציוניפ, בדיוק היום קיבלתי 84 במתמטיקה ואמרתי לאמא שלי, לא היה אכפת לה.. בעיקרון גם לי לא. יש לי ממוצע טוב ואני דואגת לעצמי (92 לעת עתה)
ואת יכולה לנסות ולדבר עם אמא שלך, אני לא יודעת איזה כיתה את אבל מבחנים בעברית הם לא קלים כמו שחושבים עם כל הסיכומים שיש.
ואל תשמרי בבטן זה באמת יחמיר.
אני יודעת שלא ממש עזרתי, אבל אם יש סיכוי קלוש שכן אז בבקשה.