אני מי שאני פרק 23

~נקודת מבט של אמא של אמבר~
"היי נייל" אמרתי מרכינה את ראשי מעט. לדבר איתו מזכיר לי את אמבר, זאת אחת הסיבות שלא ניתקתי איתו קשר. כמובן שאני אוהבת אותו, הוא הפך לחלק מהמשפחה שלנו. אבל זה מזכיר לי אותה, את הריח שלה שעדיין נידף מבגדיו, את חיוכה שתמיד אפשר לראות דרך עיניו של נייל כאילו חלון הנשמה שלו משקף אותה, שם היא נמצאת כעת, בתוך ליבו ונשמתו של נייל, הם הפכו לאחד מאז מותה.
"את בדרך לתחנת המשטרה?” הוא שאל בקול רציני, כמעט ולא היה אפשר לראות אותו מחייך, כמה שניסינו זה לא עבד, הוא איבד כל שמחת חיים.
"כן, גם אתה?” שאלתי אותו, סוקרת בשני עייני את הכביש.
"לא, אני כבר שם. עוד כמה זמן בערך תגיעי?” הוא שאל וכבר יכולתי לדמיין אותו עומד ליד תחנת המשטרה, עם הטלפון בידו, עומד ומביט באופק בעיניים לא מפוקסות, כשקמטים נוצרים על מצחו.
"אני אמורה להגיע כל רגע" אמרתי וחיפשתי מקום חניה.
"טוב אני מחכה לך, להתראות" הוא אמר וניתתי את הטלפון. מצאתי מקום חניה ויצאתי מהאוטו כשהתיק הקטן שלי תלוי על כתפי.
"שלום נייל" אמרתי לו וחייכתי חיוך קטן, כמה עצוב לראות אותו ככה. “אתה יודע, היא לא הייתה שמחה לדעת שאתה במצב כזה בגללה" אמרתי לו והסתכלתי לתוך עיניו, הוא התחמק ממני ונכנס לתחנה. נאנחתי ובאתי אחריו.
"איך אני יכול לעזור לכם?” שאל פקיד שעמד בכניסה לתחנה.
"אנחנו נמצאים בקשר לאמבר, הנערה שלא נמצאה" אמרתי וקולי הפך לקטן מרגע לרגע.
"רגע" הוא אמר והתחיל להקליד במחשב "הא כן, הנה זה את בטח אליזבת' " הוא אמר והנהנתי.
"הנה התפסים, את תצטרכי לחתום עליהם ולהביא לנו אותם לכאן מתי שתוכלי, אנחנו משאירים בידיך את ההחלטה אם להכריז על מותה או לא.” הנהנתי בכובד ראש ויצאתי מהתחנה כשנייל הולך אחרי.
"את לא מתכוונת לעשות את זה נכון? את לא מתכוונת לחתום" הוא שאל ונעמד מלפני, חוסם את מעברי.
"אני מצטערת נייל, אבל זה יהיה הדבר הנכון לעשות" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון האוטו. נייל ההמום התאושש ורץ אליי.
"אבל היא לא מתה!” הוא הצעק והיה נדמה שכל השכונה שמעה אותו.
"נייל" אמרתי והתקרבתי אליו ברחמים "אף אחד לא מוצא אותה, אנחנו לא יודעים איפה היא, האפשרות הסבירה ביותר היא שהיא נפתרה" אמרתי ונאבקתי בדמעות שניסו להכניע אותי. “אני יודעת שזה קשה, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה על מנת שנוכל להמשיך הלאה בחיינו, התפסים האלו ירדפו אותנו כל החיים אם לא אחתום עליהם" אמרתי לנוכח נייל שהניד בראשה, מסרב לשמוע את מה שיש לי לומר, מסרב להאמין במציאות. “את לא אוהבת אותה" הוא צעק עליי, שמתי את ידי על כתפו וניחמתי אותו. “אם הייתי אוהבת אותה, לא היית עושה את זה, היית מחכה!” הוא אמר והמשיך ללכת לכיוון האוטו שלי.
"נייל, הי נייל, חכה שניה" אמרתי לו מסובבת אותו אלי.
"אני מסכימה לחכות שבוע עם התפסים, אם תמצא ולו את הרמז הקטן ביותר המעיד על כך שהיא חיה, אני אסכים לחכות עד שנמצא אותה" אמרתי והוא הנהן בראשה, מישיר אלי מבט ועיניו מקרינות ביטחון ונחישות. נסעתי הביתה כשבראשי מתרוצצות מחשבות. אני חייבת לחתום על התפסים. עצרתי בצד הדרך מחפשת בתיקי עט, לבסוף מצאתי וחתמתי על התפסים, הצעד הבא הוא לפנות ולנסוע חזרה לתחנת המשטרה.