אני מי שאני פרק 20

~נקודת מבט נייל~
אוקיי אני אחסוך מכם את השאר, מה שהיה שם נשאר רק בינינו. גם פרטי התוכנית שדרך אגב לא הצליחה, ישארו בינינו.
יש לי מזל שאני יותר חכם מכל שאר החבורה והחלטתי פשוט לספר לאמבר איך אני מרגיש. אני מודה שבהתחלה הייתי מופתע לראות אותה, פחדתי מנטישה שוב והיו לי רגשות אשם אבל כל אלו נעלמו ברגע שהתחלתי לדבר. טוב, הם לא נעלמו לגמרי, הם תמיד יהיו חרוטים בתוכי, חלק מהעבר שלי. אבל כשהתחלתי לדבר, דמיינתי את העתיד, העתיד שיהיה לי ולאמבר, זה מילא אותי בביטחון ושמחה. עכשיו אנחנו ביחד. מנסים לכפר על הזמן האבוד בו לא היינו.
"מה את רוצה לעשות היום?” שאלתי את אמבר כשישבנו שנינו, טוב היא ישבה, אני שכבתי על הספה החדשה, בבית החדש שלנו. לא יכלתי להביא את אמבר לבית הישן, שלי ושל שירה. לכן קנינו ביחד בית חדש, כלב ושרקן.
"אני רוצה…” אמבר אמרה, תוהה, אחרי כמה שניות היא קמה במהירות.
"אוי אוי אוי" היא אמרה והלכה לכיוון דלת הכניסה.
"מה קרה?” שאלתי אותה ועברתי לישיבה.
"מה התאריך היום?” היא שאלה אותי, לחוצה, מתעלמת מהשאלה שלי.
"השלישי לשמיני. מה קרה?” שאלתי אותה בשנית.
"שיט שיט. שכחתי לגמרי מזה. מה השעה? אולי יש לנו עוד זמן" היא אמרה הולכת מצד לצד מביטה בי.
"רבע לאחת. מה קרה?” שאלתי אותה, ההתעלמות שלה מהשאלה שלי עיצבנה אותי, אבל החלטתי לשלוט בעצמי.
"טוב נייל, אתה הולך להביא את הבנים, אני אשאר כאן לגמור לתפור את השמלה לאחותי ואז אני אלך לבית של ההורים שלי, ניפגש שם. אז יאללה זוז זוז זוז” היא אמרה לי, מתקדמת לכיווני תופסת את ידי, מקימה אותי אחר כך היא נגשה למדף שליד דלת הכניסה, תופסת בבמפתחות של האוטו שלי, זורקת לי לי את המפתחות מאחורי גבה ופנתה למכונת התפירה שלה. לפתע היא עצרה והסתובבה אליי "אתה זוכר איפה הבית של ההורים שלי נכון?”
"ברור"
"אוקיי" היא אמרה נתנה לי נשיקה ונפרדנו כאן.
אני הלכתי להביא את הבנים, טוב הלכתי לאכול ארוחת צהוריים אצל הבנים, הייתי רעב.
"אוקיי עכשיו השעה… שלוש?!” קראתי לאחר שהסתכלתי על השעון שעל פרק כף ידי.
"טוב אתם תקומו תתלבשו אני אחכה לכם כאן. עם האוכל" הם גילגלו עיניים.
"יאללה זוזו" אמרתי להם ומחאתי כפיים בכדי לזרז אותם.
"טוב בוא נצא" אמרתי כשכולם התייצבו מולי. הגענו לביתם של ההורים של אמבר.
"שלום נייל, כמה טוב לראות אותך" אמא של אמבר באה אליי ונישקה אותי בלחי פעם בכל צד.
"שלום בנים" היא אמרה ועינייה נפתחו לרווחה, אך הצטמצמו שוב לרווחה כאילו הייתה מאוכזב ממשהו "אמבר לא איתך?”
"לא, היא לא הגיעה?” שאלתי בפליאה.
"לא" היא אמרה ועצב היה ניכר בפניה.
"אל תדאגי היא נשארה לתפור את השמלה לאלה היא תבוא כל רגע" אמרתי לה והיא חייכה.
"כן אתה בטוח צודק" היא אמרה, אמה של אמבר תמיד הייתה אישה חייכנית ונחמדה.
"מה אתם חושבים שקרה לאמבר?” שאלתי את הבנים.
"היא בטח איבדה את תחושת הזמן שלה כשהיא תפרה את השמלה, היא תהיה פה כל רגע" ליאם אמר והניח את ידו על כתפי. מכיוון הסלון נשמעה צעקתה של אמה של אמבר.
"מה קרה?” שאלתי אותה מסתכל לכיוון הטלוויזיה, אשר העיניים שלה היו כאילו מהופנטות אליה.
"זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות!” קראתי כאשר שדרן החדשות בישר על תאונה קטלנית שקרתה באיזור המגורים של אמבר ושלי, כשהראו תמונות מהתאונה, ראיתי את האוטו של אמבר על הגשר, תלוי באויר, עוד שניה טובע במים.