אני מי שאני פרק 19

~נקודת מבט נייל~
ידית דלת הכניסה שלי הסתובבה, מיהרתי ללכת לשטוף את פניי. אני לא מוכן שיראו אותי ככה, במיוחד לא מישהו שקרוב אליי. אני יודע לדאוג לעצמי, בלי רחמים מכיוון אחרים.
"נייל?” שמעתי את קולו של לואי, לא עניתי, קולו הקרב רק דיירבן אותי למהר יותר.
"נייל?” הסתכלתי עליו, על אותם עיניים שמבט הרחמים שכל כך לא רציתי לראות, ניכר בהם.
"מה קרה?” הוא שאל אותי, ולבי התפלג לשני חלקים, החלק שרוצה לספר והחלק שלא.
"סיפרתי לה הכל" אמרתי לפני שעוד הספקתי לשים לב למה שקרה ומה שאמרתי.
לואי הוביל אותי לכיוון הספה שבסלון. לואי התיישב וסימן לי לשבת לידו, התיישבתי לידו בחוסר חשק, כאילו הייתי איזה כלב כנוע.
"ומה קרה אחר כך?” הוא שאל בחשש.
"היא כעסה, אבל היא ניסתה להסתיר את זה, היא לא יכולה לכעוס עליי שאני לא מצליח לפתח אליה רגשות, לפחות נראה לי, אבל היא כעסה ראיתי את זה בעיניים שלה, היא בכתה" אמרתי אחרי כל המאמץ שלי להילחם בדמעות שלי, דמעה עקשנית אחת ירדה במורד לחי. לא ניגבתי אותה, היא צריכה ליפול ולהתפוצץ ביחד עם כל העצב שלי.
**** פלאשבק ****
"שירה?”
"הא?”
"אני צריך לומר לך משהו"
"הממ, זה יכול לחכות?”
"לא ממש, מספיק חיכיתי עם זה ואני ממש מצטער על זה"
"על מה? ניילר, אתה יכול לספר לי הכל אתה יודע את זה נכון?” היא הסתכלה עליי במבט מלא רחמים, היא ישבה לידי על הספה ותפסה בשתי כתפיי.
"אני ניסיתי, אני לא הצלחתי, אני לא יכול לעשות לך את זה, זה לא בסדר" אמרתי לה ומבטה התחלף ממבט מרחם למבט מבולבל.
"לעשות לי מה? מה ניסית?” היא אמרה והתרחקה ממני טיפה.
"אני, אני אספר לך הכל" אמרתי לה, היא הקשיבה במשך כל הסיפור, לא התפרצה, לא בכתה, רק הבעת הפנים שלה שברה אותי מבפנים.
"אני לא יודעת מה לומר" היא אמרה והייתה על סף דמעות, היא התחילה למלמל לעצמה דברים שלא שמעתי באותו הזמן, כעת הבנתי שאמרה שהיא חושבת שעדיף שנפרד, לבסוף היא קמה והלכה לחדר. הלכתי אחריה בהססנות וראיתי אותה אורזת את המזוודה שלה.
"את לא יכולה ללכת ככה, זה לא יכול להגמר ככה!” אמרתי לה והיא עשתה צעד גדול לכיוון הארון לוקחת ערמה גדולה יותר של בגדים.
"אז איך זה יכול להגמר?! שאני אומר לך שהכל בסדר, לא אהבתי אותך במילא? מה אתה רוצה שאומר?” היא אמרה והטון הכועס שלה נחלש יותר ויותר ואת המשפט הבא היא אמרה בשקט "אבל אני כן אהבתי אותך, אני אהבתי אותך יותר מכל אחד אחר" היא התיישבה על המיטה וכיסתה את פניה בידיה. “אני לא יכולה להשאר כאן יותר" היא קמה סגרה את המזוודה ויצאה במהירות מהחדר ואחר כך גם מהבית. אני נשארתי בחדר, בוכה כששמעתי את דלת הכניסה נטרקת.
**** חזרה ****
הוא חיכה שאמשיך, לא האיץ בי, אני הערכתי את זה מאוד, לקחתי את הזמן שלי והמשכתי. “היא אמרה לי שהיא חושבת שעדיף שניפרד והלכה לחדר לארוז את המזוודה שלה, אני לא הייתי צריך לעשות את זה, זה היה רשע מצדי" אמרתי והיה לי צורך להראות לו, להראות לו איך אני מרגיש, כמה אני רק מבפנים מאז שהיא עזבה אותי, רגשות האשמה, הנטישה והבדידות כרסמו כל טיפת שימחה ממני. הלכתי לחדר שלי, לא הסתכלתי לאחור, ידעתי שהוא יבוא אחרי. נכנסתי לחדר וכמעט מיד אחרי גם לואי, פתחתי את הארון, הוא היה כמעט ריק לגמרי.
"תראה כמה הוא ריק, כמו הלב שלי מרגיש. אני כלום, כולן עוזבות אותי" אמרתי וישבתי על המיטה כשידי תופסות את פני בדיוק כמו ששירה עשתה כמה שעות קודם לכן. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, חלק אחד בתוכי רצה לצרוח, השני לבכות, השלישי זה לא לעשות כלום, להיות בובה חסרת רגשות או רק להשאר במיטה עד שסופי יגיע. לבסוף נשכבתי על המיטה ומתוכי יצאה אנחה גרונית עמוקה.
"היי נייל, אתה תראה שהכל עוד יסתדר. בוא תשטוף את הפנים נחכה עד שתרגיש יותר טוב ונצא, יש לנו הפתעה בשבילך" לואי אמר לי תופס את ידי, בתקווה שאקום.
קמתי ויצאתי מהחדר, ויצא מהחדר. שטפתי את הפנים שלי והסתכלתי במראה, העיניים שלי עדיין היו טיפה אדומות, אך הדביקות מהלחיים שלי ירדה לגמרי, לואי עוד לא הגעתי והחלטתי להיות יותר טוב, בשביל לואי ובשביל החברים שלי.
"אתה רוצה לחכות טיפה או שנצא?”
"נחכה" אמרתי ושיחקתי עם ידי, נלחם ברצון לעשות משהו משוגע שאתחרט עליו אחר כך.
"יש לך ניחוש על מה ההפתעה?” לואי שאל אותי וחייך בניסיון לעודד אותי.
"לא" אמרתי וניסיתי לחייך.
"טוב, יאללה בוא" לואי אמר טפח על בירכיו, הוא קם ועזר לי לקום בעצמי, יצאנו החוצה ונכנסנו לאוטו.
"כולם מוכנים?” הארי שאל אותנו.
"כן המפקד" כל האחרים ענו לו ונסענו לעבר יעד לא ידוע.
"כאן אנחנו נתפצל, שכל אחד יקח קומה או איזור. מי שמוצא אותן שיקרא לאחרים" הארי אמר לנו כשהגענו למה שהתברר בתור הבית של אמילי.
נכנסתי למטבח שהיה משמאלי וישבתי על כיסא, ישבתי וחשבתי, חשבתי על זמנים טובים יותר שהיו, ועל זמנים שהיו אמורים להיות.
את מחשבותיי קטעה הקריאה של לואי "זה הסימן שלי" מלמלתי לעצמי אך הייתי מרותק לכיסא. עברו כמה דקות עד שהצלחתי לקום עליתי לאיזור בו לואי חיפש וראיתי את הארי ואמילי מדברים.
"היי חברים" אמרתי להם והם השתתקו, אמילי נראתה עצבנית.
"אוקיי…” אמרתי ונכנסתי לחדר.
"היי נייל" לואי אמר לי כשפתחתי את הדלת.

~~~~~~~~~ אני מדלגת על הקטע הזה כי חרשתי ~~~~~~~~~

"הי חברה! יש פה מדרגות" זאין צעק והלכנו אליו.
בסופו של דבר מצאנו את ליאם יושב על כיסא נוח.
"היי מה קורה?” ליאם שאל והתנהג כאילו הכל כרגיל.
"בוא כבר" זאין אמר ועשינו את דרכינו חזרה לחדר בקומה למעלה.
כשהגענו למעלה לואי דיבר עם הארי בצד ואמילי ניסתה לדבר איתי, אבל לא התייחסתי, ניסיתי להקשיב להארי ולואי.
בסופו של דבר אמילי התייאשה והלכה.
"מה אמילי אמרה?” לואי שאל.
"היא התעצבנה עליי, זה היה אמור להיות סוד. היא עוד יותר התעצבנה עליי כשהיא ראתה את נייל. היא אומרת שאי אפשר לשדך בין אמבר לנייל אם נייל פה" הארי אמר ולואי הנהן בהבנה, לואי התחיל לדבר אבל בשניה הזאת איבדתי ריכוז. אז זאת הייתה ההפתעה? אמבר?