אני מי שאני ~ פרק 18

~נקודת מבט לואי~
"אני אקרא לו חכו כאן" אמרתי לבנים ויצאתי לבית של נייל.
"נייל?” שאלתי כאשר פתחתי את דלת הכניסה של ביתו. שמעתי קול של מים זורמים ועקבתי אחר הצליל.
"נייל?” שאלתי את נייל ששטף את פניו, עיניו היו אדומות.
"מה קרה?” שאלתי אותו.
"סיפרתי לה הכל" הוא אמר והלכתי איתו לכיוון הספה שבסלון.
"ומה קרה אחר כך?” שאלתי, מפחד שאומר מילה שלא במקום.
"היא כעסה, אבל היא ניסתה להסתיר את זה, היא לא יכולה לכעוס עליי שאני לא מצליח לפתח אליה רגשות, לפחות נראה לי, אבל היא כעסה ראיתי את זה בעיניים שלה, היא בכתה" הוא אמר לי ודמעה קטנה ירדה לו במורד לחיו. חיכיתי שהוא ימשיך, לדבר עכשיו רק יגרום לו להיות עצוב יותר, הוא צריך להחליט בעצמו אם לספר לי או לא. “היא אמרה לי שהיא חושבת שעדיף שניפרד והלכה לחדר לארוז את המזוודה שלה, אני לא הייתי צריך לעשות את זה, זה היה רשע מצדי" הוא אמר לי והלך לחדרו, עקבתי אחריו. הוא פתח את הארון והצביע עליו.
"תראה כמה הוא ריק, כמו הלב שלי מרגיש. אני כלום, כולן עוזבות אותי" וא אמר לי, יושב במיטתו כשידיו תופסות את פניו. זה נראה כאילו הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא בסוף נשכב במיטתו ופלט אנחה עמוקה.
"היי נייל, אתה תראה שהכל עוד יסתדר. בוא תשטוף את הפנים נחכה עד שתרגיש יותר טוב ונצא, יש לנו הפתעה בשבילך" אמרתי לו ותפסתי בידו בניסיון להקים אותו.
נייל קם, ויצא מהחדר. חיכיתי כמה שניות ויצאתי אחריו. אחרי השטיפת פנים הוא ניראה הרבה יותר טוב, הוא נרגע טיפה. אך ראו עליו שהיה עייף ועצבני.
"אתה רוצה לחכות טיפה או שנצא?”
"נחכה" הוא אמר ושיחק עם ידיו.
"יש לך ניחוש על מה ההפתעה?” שאלתי אותו וחייכתי חיוך מעודד.
"לא" הוא אמר וניסה לחייך, אבל החיוך שלו נראה מאולץ מדי.
"טוב, יאללה בוא" אמרתי לו תפחתי על ברכיי וקמתי, לאחר שחיכינו כמה דקות ומצבו של נייל השתפר בהרבה, יצאנו.
נכנסנו לאוטו.
"כולם מוכנים?” שאלתי את הבנים.
"כן המפקד" כולנו ענינו, בעצם כולנו חוץ מנייל. ונסענו לכיוון ביתה של אמילי.
"כאן אנחנו נתפצל, שכל אחד יקח קומה או איזור. מי שמוצא אותן שיקרא לאחרים" הארי אמר לנו.
אני עליתי שני קומות למעלה, זאין עלה אחרי עוד קומה, ליאם חצה את הסלון ויצא לחצר, הארי ירד קומה ונייל הלך למטבח, גם כשהוא עצוב יש לו תיאבון.
בקומה שלי היה מסדרון צר שמוביל לשני דלתות, בחרתי אחת באקראי, זאת שהייתה יותר קרובה אליי וניכנסתי, היה חשוך בחדר, הוילונות היו מוגפים ושמעתי לחשושים. גיששתי בחושך בכדי למצוא את מתג האור. הבנות פלטו אנחה בגלל האור.
"מצאתי אותן" קראתי. הבנות לא הצליחו לפתוח את עיניהן, אבל לבסוף ג'ניפר הצליחה לזהות את קולי.
"לא יכול להיות שאתה כאן!”
"לואי מה אתה עושה כאן?!” אמילי קראה.
"הארי קרא לנו" אמרתי והארי נכנס לחדר בצחוק מאולץ.
"לואי למה את משקר להן, אני? קראתי לכם? אני הייתי בכלל בשירותים, אתן מכירות את לואי, בדחן שכזה!”
"הארי אני יכולה לדבר איתך בצד לשניה?” אמילי שאלה את הארי.
"לא, לא תודה. נחמד לי כאן" הארי אמר ושילב ידיים.
"לא באמת שאלתי אותך, בוא" היא אמרה ותפסה בזרועו של הארי גוררת אותו מחוץ לחדר.
"היי חברים" שמעתי את נייל אומר מבעד לדלת והליחשושים של אמילי מפסיקים.
"היי נייל" אמרתי כשהוא נכנס לחדר.
"איפה ליאם וזאין?” שאלתי אותו והוא משך בכתפיו.
"אז בוא איתי לחפש אותם!” אמרתי ומשכתי בזרועו בדיוק כפי שאמילי עשתה להארי.
"אוקיי, אני בא אני בא. אתה לא צריך למשוך אותי" נייל אמר ויצאנו מהחדר. אמילי והארי השתתקו ואנחנו ירדנו במדרגות, הראשון שחיפשנו היה זאין. מצאנו אותו לבסוף בחדר ארונות שנמצא בין שני חדרים, חדר שינה וחדר אמבטיה.
"יאללה עכשיו ליאם וגמרנו" אמרתי להם, ירדנו עוד גרם מדרגות קטן והגענו לסלון, חצינו אותו בדיוק כפי שליאם עשה ויצאנו החוצה לגינה. “ליאם!” צעקנו אבל לא ראינו אותו בשום מקום.
"הי חברה! יש פה מדרגות" זאין צעק והלכנו אליו.
בסופו של דבר מצאנו את ליאם יושב על כיסא נוח.
"היי מה קורה?” ליאם שאל והתנהג כאילו הכל כרגיל.
"בוא כבר" זאין אמר ועשינו את דרכינו חזרה לחדר בקומה למעלה.