אין שם עדין -הקדמה- (1D)

זה ממש מעליב שאפחד לא מגיב לי על סיפורים
לפחות תכתבו שהסיפור לא טוב או איפה אני יכולה לשנות בבקשה :(
___

קוראים לי זואי דייל.
אני בת 16, החלום שלי הוא להיות אומנית.
הכל נהרס ברגע שחזרתי לילה אחד הביתה, לפני שנה.

היתי במסיבת 16 מתוק של החברה הכי טובה שלי,
חזרתי בסביבות שתיים בלילה, כשהגעתי היה ריח מוזר באוויר.
עליתי לחדר של ההורים שלי, ראיתי אותם ישנים אבל ברגע שהדלקתי את האורזה הפך למופע אימיים.
דם בכל מקום.

ההורים שלי מתים.
המחשבה הזאת חזרה בראשי שישבתי במשטרה מחכה שיקראו לי.

הלכתי לחדר של אחותי הגדולה, היא לא הייתה שם אז הלכתי מהר לחדר של אחי הקטן הוא גם לא היה שם אבל היה רעש מהארון.

"ש.." קול מוכר לחש.

פתחתי את הארון רואה את אחותי הגדולה ואת אחי הקטן מחובקים בשקט.
שאחותי העלתה את פניה אלי חיוך ענק יחד עם דמעות התפרס על פניה.
היא תפסה אותי לחיבוק ורק אז נתתי לעצמי להשתחרר ובכיתי.
"למה" שאלתי והיא הנידה את ראשה.

אחרי שנה עברנו לונדון.
אחותי בת 24 ואחי הקטן בן 6.

לאחותי יש שיער חום עם גוונים אדומים ולאחי יש שיער חום חלק.
לי יש שיער אדום כהה.

מחר אני מתחילה ללמוד בבצפר חדש.
אני לא רוצה לעשות 16 מתוק.
אין לי סיבה לעשות אותו.

אני מתגעגעת לוס אנגלס.
שם גרנו לפני שעברנו לונדון.

אני מתגעגעת לחברים שלי.

אני ואחותי הגדולה עובדות, עברנו ללונדון בקיץ.
אני עובדת בחנות של נייק.

אה אני דיירקשנית,
אני תמיד שמה את השרשרת שהיא כמו של הארי ושל פוראוור דיירקשיונר.
כל פעם שאני רואה קליפ שלהם או אותם בטלויזיה חיוך עולה לשפתיי.

הם עוזרים לי לעבור את הכאב.

הפסקתי לצייר, עכשיו הציורים שלי שמורים במגירה בחדר שלי.

הלוואי והיתי יכולה לפגוש אותם.
להגיד להם תודה על זה שםה עוזרים לעבור את הזמן הקשה הזה
הכאב הזה