אני לא בת דודה שלה- פרק 60

שלום לכל הבנות
אני עכשיו בפריז ~התרגשות~
חזרתי עכשיו מהאייפל והצלחתי להתחבר לאינטרנט
מקווה שתאהבו את הפרק3>

אנחנו חייבים לעשות משהו, חייבים לחפש אותה!״ לואי אמר כאשר הוא מתיישב על מיטתי, מחזיק את ראשו בין שתי ידיו
״אני יודע.. מה נוכל לעשות?״ שאלתי אותו בתקווה שיהיה לו רעיון
״אנחנו צריכים לדבר עם המנהלים, אני חושב שזה פחות או יותר ברור, הם היחידים שיכולים למצוא אותה״ אמר לאחר כמה דקות של חשיבה
״אתה צודק, בוא נלך״ אמרתי קם אך הוא תפס אותי
״מחר״ הוא אמר, מנסה להרגיע
״אני לא יכול להשאיר אותה לישון שם!״ אמרתי בעיצבון
״עכשיו תשע, תלך לישון, אני יטפל בזה״ הוא אמר והושיב אותי חזרה על המיטה, לאחר כמה דקות של חשיבה וויתרתי והוא יצא מהחדר, שמתי את ראשי על הכרתי ונרדמתי….. חלום:
״ישבתי באמצע חדר חשוך לגמרי, על כיסא גדול ומפואר עם כריות ענקיות, לפתע שמעתי צעקה, לא הבנתי מאיפה זה הגיע
״תציל אותי נייל!״ שמעתי שוב, זיהיתי את קולה של אמיליה
״אמיליה?! איפה את?!״ שאלתי קם מהכיסא ורץ בחושך
״נייל תציל אותי!״ היא עוד פעם צעקה, אך לא יכולתי להציל אותה כי לא ידעתי איפה היא
״נייל תצי..״ היא התחילה לצעוק שוב, אך הצעקה שלה נקטעה בירייה
״אמיליה?״ שאלתי עומד במקום, מתפלל שהיא עדיין שם
״אמיליה?! לאאאא!!״ צעקתי, נופל על הריצפה ובוכה את נשמתי״

קמתי בבוקר בלחץ כאשר כל גופי מזיע, זה היה חלון.. זה היה בסך הכל חלום.
החלטתי שלא אחכה עוד, אני לא יכול עם זה שאמיליה נחטפה ואני נהנה לי בחדר מלון, אני חבר אגואיסט.
לבשתי במהירות חולצת טישרט לבנה וגינס, לקחתי את הטלפון שלי ויצאתי מהחדר הולך לחדר של לואי, לאחר כמה דפיקות אף אחד לא ענה והדלת לא נפתחה, אז וויתרתי וירדתי ללובי, אולי יהיה שם מישהו.
כאשר עברתי ליד חדר הסיפרייה עם המחשבים, ראיתי את כל המנהלין מתקבצים סביב מחשב אחד
״מה הולך כאן?״ שאלתי בחשדנות, כאשר הם שמעו את קולי הם קפצו מפחד
״נייל.. בוא.. בוא נלך״ פול אמר, מנסה להרחיק אותי
״מה אתם רואים שם?!״ שאלתי חושדן עוד יותר
״אין שם כלום..״ הוא אמר, שיקר.
הזזתי אותי ורצית במהירות למחשב, במסך היה סירטון של אמיליה יושבת על כיסא כאשר איש מצמיד אקדח לראשה
״מה זה?!״ שאלתי בפחד, דמעות עלו לעייני
״החוטפים שלחו סירטון,הם אומרים שעד מחר בערב להביא להם כסף ואם לא.. הם יהרגו את אמיליה״ אחד המנהלים שלי אמר מנסה להשאיר אותי רגוע
״מה?!״ צרחתי, אני משער שכל הבית מלון שמע את הצרחה, המנהלים ניסו להרגיע אותי והושיבו אותי על הספה, במהרה כל החבורה (הבנים והבנות) והוריה של אמיליה (גניפר וגיימס) הגיעו אלינו
״מה הולך כאן?״ ג׳ניפר אמרה בדאגה, המנהלים הסבירו להם הכל בזמן שאני ישבתי בקצה בצד, בוכה ואומר לעצמי שוב שוב שאני האשם בכל הסיפור הזה.
הרמתי את ראשי, ראיתי את ג׳יימס מולי
״זה אשמתי, אני נורא, אתה יכול לכעוס עלי, הייתי אמור לשמור עליה״ אמרתי מזיז את ראשי לשלילה ומנגב את הדמעות.
״אני לא כועס עלייך, זה לא אשמתך״ הוא אמר, התיישב לידי וחיבק אותי, חיבקתי אותו בחזרה, הרגיש מעט מוזר אך הרגיע אותי
לאחר מספר דקות קמנו וחזרנו לכולם
״יש לנו מספיק כסף, ניתן להם מחר ונגמור עם הסיפור הזה״ אמרתי מנסה לחשוב שזה יגמר בקרוב בלי שוב סיבוכים
״אתם צריכים לצאת מהסיפור הזה בשביל שלא יקרה לכם משהו״ הם ענו לי
״יש לכם עוד שעה ראיון, תתכוננו״ פול אמר, הייתי בשוק שהוא שולח אותנו לראיון בין כל הבלאגן הזה
״אתה חייב ללכת״ הוא אמר, קורא את מחשבותיי, שמרתי את הכעס בגופי ועליתי למעלה, לובש את הבגדים שהסטייליסטית אירגנה לנו וג׳ניפר נכנסה לסדר לי את השיער
״היא תהיה בסדר, היא חזקה״ היא אמרה מנסה להרגיע אות בזמן שסידרה את שערי, אך ראיתי על פניה שהיא בעצם מנסה להרגיע את עצמה באותו הזמן
לא אמרתי דבר, רק חייכתי אליה חיוך קטן, היא חייכה בחזרה חיוך מזויף.
לאחר כרבע שעה היא גמרה עם שיערי וירדנו למטה, הבנים חיכו לי שם.
נכנסנו לוואן השחור, שקטים לגמרי ולא מוציאים מילה כל הנסיעה.
לאחר נסיעה של שעה, הגענו לאולפן הראיון שהיה עמוס במעריצות בחוץ, עברנו אותם במהרה כאשר אנחנו שולחים להם חיוכים בלי להצטלם איתם.
נכנסנו למקום והמראיין קיבל את פנינו, לאחר עשר דקות הראיון התחיל.
הוא שאל שאלות רגילות כמו בכל ראיון, ואז הגיעו השאלות הקשות
״נייל״ הוא אמר מסתכל עליי עם חיוך, חייכתי חיוך מאולץ
״אתה היית נעדר כמה ימים עם חברה שלך אמיליה, נכון?״ הוא שאל, בשביל להיות בטוח בעצמו
״כן״ אמרתי, מתאמץ לא לברוח מהראיון
״איך נאבדתם?״ הוא שאל בבילבול
״זה סיפור ארוך״ אמרתי, כאשר חיוכי יורד
״ואמיליה, היא נעלמה? איפה היא עכשיו?״ היא שאל דואג, ראיתי מאחורה את המנהלים שלי מסמנים לי לא לענות על זה
״אני מצטער, אני לא יכול לדבר על הנושא הזה״ אמרתי במהירות
״אוקי..״ המראיין מילמל ועבר לשאלות הבאות, אני חושב שהוא הרגיש קצת לא בנוח לאחר ששאל אותי את השרלות האלה, מפני שהוא היה פחות פתוח.

״סוף סוף הראיון הזה נגמר״ הארי אמר כאשר נכנסנו למכונית, כולנו הסכמנו איתו.
הגענו לבית מלון וכל אחד חזר לחדר שלו, מתנחמים ומנסים להתרחק מהעולם, המעריצות והפפראצי.
לאחר שעה שישבתי בחדרי, כאשר מחשבות על אמיליה ממשיכות לרוץ בראשי שמעתי דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת וזה היה זאיין
״אחי, אתה חייב לראות את זה״ הוא אמר ופתח את המרפסת, צרחות באו מבחוץ
״מה?״ שאלתי מבולבל, תמיד יש מעריצות מחוץ למלון שלנו
״בוא תראה״ הוא אמר וסימן לי לצאת.
יצאתי החוצה לאחר שהעפתי את פבטי חזרה לזאיין, הזתכלתי למטה לקהל המעריצות והייתי בשוק, חיוך עלה על פניי ודמעות עלו לעייני.