אני לא בת דודה שלה- פרק 59

הייייי בנותתת!!
לצערי אני יוכל להעלות את הפרק הבא רק ביום שני או שלישי
אז עכשיו אני מעלה פרק לפני שאני לא יוכל
בגלל שאני טסה ללונדון הולנד ופריז היום בערב!!!
ולא יודעת מה בדיוק ההורים שלי אמרו שאני אוכל להיות באינטרנט
רק כשנעבור מפריז ללונדון אז בסדר!! חחחח
מקווה שתהנו מהפרק!!!!3>

~נקודת המבט של נייל~
(עכשיו כאילו חוזרים ליום שבו חטפו את אמיליה)
רוח נשבה על פניי, מהם פקחתי את עיניי, הבנתי שנרדמתי למרות שהייתי צריך להישאר ער ולשמור על אמיליה
״בייב?״ שאלתי לוחש, אך במהרה ראיתי שהיא לא ליידי
״אמיליה?״ שאלתי יותר בלחץ ובקול חזק קצת יותר
״מה קרה?״ ריי שאלה בלחש, כאשר ראשה מונח על ארנולד, כנראה הערתי אותה
״אמיליה נעלמה״ אמרתי בצעקה כאשר אני במהירות עובר למצב עמידה ומסתכל סביבי לבדוק אם היא בסביבה
״מה זאת אומרת נעלמה?״ שמעתי את קולו המודאג של ארנולד
״הייתי אמור לשמור ובטעות נרדמתי, היא נרדמה עלי ועכשיו היא לא כאן״ אמרתי, מסתכל רחוק יותר ומחפש אותה
״לאן היא יכולה להיעלם?״ ריי שאלה בבילבול
״אני לא יודע, אבל היא נעלמה״ צעקתי עליה בעצבנות ופרצוף מעט פגוע עלה על פניה הישנוניות
״אנחנו צריכים ללכת לחפש אותה״ ארנולד אמר ברצינות ועזר לריי להתעורר
״כל אחד הולך לצד אחר, עוד חצי שעה כולם חוזרים לכאן״ נתתי פקודות והם רק הנהנו והלכו לשתי מקומות שונים
התחלתי ללכת לכיוון מקום שומם לגמרי, מסתכל על הריצפה, אולי היא התעלפה או נירדמה.
~כעבור חצי שעה~
לאחר חצי שעה ארוכה, לא מצאתי כלום חוץ מארנבת והגורים שלה
״מצאתם משהו?״ שאלתי כאשר כולנו חזרנו חזרה למקום שבו היינו, הם הזיזו את ראשם לשלילה
״פאק, אני לא מאמין שנירדמתי״ אמרתי, תופס בשערי ומושך אותו, מנסה לא להתעצבן יותר מדי
״זה לא אשמתך״ ריי באה אלי, שמה את ידה עליי אך במהרה העפתי את היד שלה
״זה אשמתי!״ צעקתי בעיצבון
״בוא נחפש דרך לצאת מכאן״ ריי אמרה לאחר כמה דקות
״אני לא הולך בלי אמיליה״ אמרתי בהחלטיות והתיישבתי על החול
״אתה מעדיף למות כאן?״ ריי אמרה וארנולד ניסה להרגיע אותה
״להזכיר לך שאתה נייל הורן מוואן דיירקשן? אתה חשוב! אמיליה.. לא״ היא אמרה מנסה לשכנע אותי ובמהירות קמתי
״שלא תעזי להגיד שהיא לא חשובה, היא הבת הכי חשובה בעולם הזה!״ כמעט קפצתי עליה ורציתי להרביץ לך, אבל לא, היא בת.
לאחר עוד שעה וחצי שישבנו כל אחד רחוק מהשני, לא מוציאים אפילו מילה אחת, שמענו צרחות מרחוק
״מה זה הרעש הזה?״ ארנולד שאל בבילבול וכולנו קמנו
״אני לא יודע״ מילמלתי, מנסה לראות מאיפה הרעש בא
״זה בא משם״ ריי אמרה בפיתאומיות, הסתובבנו וראינו קבוצה ענקית של בנות באה לעברנו
״אנחנו כאן!!״ צעקנו, מסמנים לבנות שיעזרו לנו לצאת מכאן, כשהם התקרבו עוד קצת, ראיתי שהם המעריצות שלי
״כן! המעריצות שלך הצילו אותנו!״ ארנולד וריי צעקו ורצו לעברם, אך אני נישארתי עומד במקום, לא רץ אליהם.
במהרה הבנות הגיעו אליי ונעמדו מולי, לא מבינות מה קרה
״אני לא הולך לשום מקום בלי אמיליה״ צעקתי בשביל שישמעו, פרצוף מבולבל עלה על פניהם של המעריצות
״מה קרה לאמיליה?״ שמעתי קול מתוך עירמת הנערות שעמדו מולי
״היא נעלמה! ואני לא הולך לשום מקום בלעדיה״ אמרתי להם, אישה מבוגרת שנראית כמו אמא באה לעברי
״היי, באתי לכאן עם הבת שלי, היא מעריצה שלך. אני מבינה שאתה לא מוכן לעזוב בלי אמיליה, אבל אם לא תעזוב אתה תמות כאן, אולי כאשר נגיע לעיר נשלח צוות חיפוש שימצא אותה? מה אתה אומר?״ היא אמרה מרגיעה אותי
״אוקי״ אמרתי לאחר כמה דקות של מחשבה, היא חייכה לעברי והלכתי איתה לכיוון העיר, ראיתי שהמעריצות התאפקו לא לקפוץ אלי ואני הייתי מאוד גאה בהם.
לאחר שעה, אולי אפילו שעתיים הגענו למגדל אייפל, הבנים הבנות המנהלים וההורים של אמיליה חיכו לנו שם, ברגע שראו אותי בא הם רצו אלי בחיבוקים, אך במהרה החיבוקים נפסקו
״איפה אמיליה?״ שמעתי את אביה שואל, לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה
״היא נעלמה, דרך אגב אני ארנולד וזאת ריי, גם אנחנו נאבדנו שם״ ארנולד אמר, עוזר לי להסביר לו מה קרה ובמהרה כולם נכנסנו ללחץ
״נעלמה?!״ אמה של אמיליה צעקה והתמוטטה על הריצפה בוכה, אביה של אמיליה במהרה התיישב לידה וניסה להרגיע אותה
״איך היא נעלמה?!״ אמילי אמרה בצעקה, מנסה להבין מה בדיוק ארנולד אמר
״היא נרדמה, ובמקום לשמור אני נרדמתי בטעות, כשהתעוררתי היא כבר לא הייתי איתי, הכל באשמתי״ אמרתי, ממשיך שוב ושוב להאשים את עצמי
״זה לא אשמתך״ ליאם אמר מרגיע אותי, רק הוא מסוגל להרגיע אותי ככה
״במקום לשמור עליה ישנתי״ לחשתי שבור, דמעות מלוחות נפלו על לחיי
״זה לא אשמתך, בוא נלך למלון, תאכל, תתרחץ ואז נתחיל בחיפושים״ אמא של אמיליה אמרה לאחר שראתה איך אני התיישבתי על הריצפה, שבור ויודע שהכל באשמתי.
הנהנתי וקמתי, הלכנו למלון כאשר ידה מסביב לצווארי, בודקת שאני בסדר.
לאחר כחצי שעה, הגענו למלון וישר עליתי לחדר, לא רציתי לדבר עם אף אחד
התרחצתי, לבשתי בגדי בית והזמנתי אוכל לחדר במקום ללכת לחדר אוכל.
״תודה״ אמרתי למלצרית שבאה להביא לי את האוכל וגם הצטלמה איתי.
התיישבתי על המיטה, מתחיל לאכול כאשר דאגות אוכלות את ראשי, בשלב מסויים הדלקתי טלוויזיה על חדשות, ובמקרה היה כתבה עלינו:
״חבר להקת וואן דיירקשן, נייל הורן, נעלם שלשום ביחד עם חברתו אמיליה קלדר
למזלו הרב, המעריצות האהובות שלו יצאו לחיפושים ומצאו אותו ועוד שתי אנשים שגם הלכו לאיבוד, אך למרבה הצער את חברתו לא מצאו איתם, עוד לא ידוע מה קרה לה ואיפה היא אך אנחנו יכולים להגיד לכם שהיא נעלמה כאשר הם היו שם.
פרטים בהמשך״
הכתב אמר בכל כך הרבה ביטחון ורגוע, אני לא מבין איך בן אדם יכול לדבר על נושא כזה בלי להיות קצת מודאג ולחוץ, בדיוק בגלל זה אני לא רואה חדשות בדרך כלל, רק דברים רעים משדרים ואז כל היום מחשבות לא יוצאות מראשי על הכתבות האיומות שמראים שם.
קמתי מהמיטה ושמתי את המגש עם צלחות האוכל על השולחן, הולל באטיות בשביל לא להפיל כלום, לפתע דפיקה בדלת נשמעה
״מי זה?״ מעקתי, לא היה לי כוח ללכת לדלת
״זה אני, לואי״ שמעתי אותו צועק וניגשתי לפתוח לו את הדלת, הוא אמר שם עם עיניים אדומות, כנראה מאוד עצוב
״בכית?״ שאלתי בבילבול כאשר אני מכניס אותו לחדר
״כן, אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה שאמיליה נעלמה, זה נורא״ הוא אמר מודאג, כמוני
מאז שאמיליה פגשה את הבנים, לה וללואי יש מערכת יחסים מיוחדת, כמו של אחים
הם אחים אחד של השני, מספרים הכל אחד לשני וצוחקים ביחד, כמו משפחה
וכשמשהו קורה למישהו מהם, הם כמובן דואגים וכל מה שהם רוצים לעשות זה לעזור לו.