אני לא בת דודה שלה- פרק 58

הייי בנותתתתת
לפני שאתם מתחילות לקרוא את הפרק!!!!!
נכון יש זארי (זאיין ופרי) או סופיאם (סופיה וליאם)
אז אני רוצה לסיפור אחד לנייל ואמיליה
למישהי יש רעיון??:)

הלכנו פחות או יותר עוד רבע שעה למקום שבוא הם קבעו, הם לא הוציאו מילה וגם אני לא הוצאתי מילה.
אני ממש לא יכחיש, כל הדרך רק התפללתי שהם יהיו שם והכל יסתדר, שלא יהיה בלאגן, ואם כבר הורגים מישהו שיהרגו אותי, לא את ההורים שלי, לא את הבנות ולא את הבנים
כי ברצינות, אותי לא כל כך צריכים, ולא לא אכחיש גם את זה ואגיד שאני מרגישה שאמילי מתרחקת ממני בזמן האחרון ומתקרבת לפטרישה, היא כאילו נוטשת אותי, אני לא יגיד שהיא בוגדת בי כי זה יהיה טיפה מוגזם, אך זה פוגע לדעת שהחברה הכי טובה שלך מתרחקת ממך.
״כאן קבענו״ שמעתי אותם מתלחששים ומחליפים מבטים אחד עם השני
״אם הם לא יגיעו עוד חצי שעה, נהרוג אותה, מובן?״ הוא אמר פוקד על אחיו בודק שהוא הבין את ההוראות שלו.
״כן, מובן״ אמר אחיו בביטחון מופרז.
הלכנו לפינה צדדית, הוא הוריד אותי והושיב אותי בחוזקה על הריצפה המלוכלכת והכואבת, אך עדיין החזיק בידי במקרה ואני ינסה לברוח.
הלב שלי התחיל לדפוק, נכנסתי ללחץ מטורף שאפילו אם הייתי מנסה להסביר למישהו זה לא היה מספיק והם לא היו מבינים איך אני מרגישה עכשיו
אני יודעת שהם יבואו להציל אותי, אני לא בטוחה במאה אחוז אבל אני לפחות חושבת
אך אני דואגת שהם לא יבואו בזמן, או שיעלם להם הכסף, או כל דבר אחר
אני יודעת שחיי ברגע זה תלויים בהם, במנהלים של הבנים, המנהלים שאני שונאת כל כך.
גופי התחיל לרעוד מפחד, דמעות התחילו לרדת אך התאפקתי ולא הוצאתי קול, שלא יראו שאני מפחדת.
ניסיתי לחפש עם העיניים שלי אותם, את אחד הבנים, הבנות, המנהלים.. מישהו… שיבוא כבר ויציל אותי, אך לצערי לא ראיתי אף אחד באופק, המקום היה ריק מאנשים וזה הפחיד אותי עוד יותר, אין כאן אף אחד שיציל אותי מהם, אף אחד לא יכול לעצור אותם מלהרוג אותי.
״תפסיקי להתבכיין״ אחד מהם אמר, כנראה שם לב שאני בוכה
״עזוב אותה״ אח שלו ניסה להרגיע אותו, כאשר הוא מסתכל עלי במבט משתק, לא הצלחתי להוציא קול, גם לא ציוץ
״למה חטפתם אותי? למה אתם חוטפים אנשים?״ שאלתי בשקט, מפחדת שהם יתעצבנו ויהרגו אותי
״זה ממש לא עניינך! תשתקי!״ הוא אמר לי וסטר לי בלחי
החזקתי את הלחי בידי, הכאבים היו מטורפים ויכולתי להבין שיש לי סימן אדום
״אתם יכולים לעבוד כמו אנשים רגילים, שיהיה לכם אישה וילדים״ הוספתי, מבינה שאני עושה מעשה טיפשי, אבל אני הייתי חייבת להגיד את זה
״מה אני אמרתי לך?! החיים שלנו הם ממש לא עניינך!! כדאי לך לסתום את הפה שלך ולא להוציא מילה או שאני יתעצבן עוד יותר, אני מזכיר לך שיש לי רובה ביד״ הוא אמר כמעט צועק, אך אמר את זה בשקט בשביל שלא ישמעו אותו והצמיד את הרובה לראשי, מאיים עלי
״הנה הם!״ לפתע שמעתי צרחה, הסתובבתי וראיתי את אמילי עם כל הבנים, הבנות, המנהלים וההורים שלי, גם נייל ארנולד וריי היו שם
״אם תתקרבו נהרוג אותה!״ החוטף צרח
והצמיד אקדח לראשי, הם מיד עצרו בפחד
״תלכו חמש צעדים אחורה״ הוא פקד עליהם, והם צייטו לו, ממש כאילו הם העבדים שלו.
״האיש עם המזוודת הכסף, להתקדם עשר צעדים״ צעק, ואחד המנהלים התקדם עם מזוודה
״תשים את המזוודה על הריצפה ותפתח אותה, אני רוצה לראות שיש שם כסף״ הוא אמר, המנהל הניח את המזוודה ופצח אותה, באמת היה שם כסף
״עכשיו תלך עשר צעדים אחורה״ הוא אמר, וזה מה שעשה
ראיתי את הבנים, הבנות, ההורים שלי עומדים מאחורי המנהלים, כולם מחובקים ורועדים מפחד כאשר שומרים מקיפים אותם בשביל שלא יקרה להם משהו
הם עמדו שם, ואני עמדתי מולם, מחכה שהם ישחררו אותי כבר, כדאי שאוכל לקפוץ לידיים שלהם ולהרגיש בטוחה, לדעת שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, וגם להגיד מה שאני רוצה בלי שייאימו עלי שאם אני עושה משהו לא נכון, אפילו משהו אחד קטן
אני כבר לא קיימת.
״אנחנו הולכים לשחרר אותה עכשיו, נספור עד עשר, היא תרוץ אליכם ואנחנו ניקח את המזוודה״ הוא אמר בשקט, והרגשתי את הקשירות יורדות
״אחת״ אמר מתחיל לספור, כשהגיע לחמש הייתי משוחררת לגמרי מחבלים, רק ידו תפסה בי
״שבע״ אמר והם הביאו לי את הקביים, החזקתי אותם בצורה נוחה
״תשע״ אמר בצרחה
״עשר!!״ צעק ועזב את ידי, אני התחלתי לרוץ כמה שיותר מהר עם הקביים בזמן שהם לקחו את המזוודה והסתלקו במהירות, אך לא היה להם הרבה מזל והשוטרים תפסו אותם