אני לא בת דודה שלה- פרק 55

ואו יצא לי פרק ממששששש ארוך!!!

האם אתם אי פעם ישבתם בשוב מקום? עם עוד שלושה אנשים, חושבים מה אנשים חושבים עליך באותו הזמן?
האם הם דואגים לי או שהם דואגים רק לנייל? להגיד את האמת, זה יותר עניין אותי מאשר לצאת מהמקום הזה.
״על מה את חושבת?״ לפתע נייל אמר, יושב ונשען על העץ שהיינו לידו מקודם,כאשר אני שוכבת עם ראשי על רגליו
״כלום״ אמרתי, זה לא אמור לעניין אותו
הוא עשה פרצוף מבולבל אך חיוך עלה על פניו
״מה?״ שאלתי בבילבול, למה הוא מחייך?
״את יפה״ אמר בפטשות, מה שגרם לי להפוך לעגבניה מקולקלת.
״מה השעה?״ שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה, נייל הוציא את הטלפון שלו ולאחר מכן החזיר אותו לכיסו
״תשע וחצי, אני חושב שכדאי שתלכי לישון, מחר ננסה לצאת מכאן״ הוא אמר, מלטף את שיערי המבולגן מלא בקשרים
״אתה בטוח שזה בסדר מצדך?״ שאלתי בחשש, זה אומר שאני ישן והוא ישאר ער כל הלילה
״כן״ הוא אמר בחיוך, עצמתי את עיני ונרדמתי במהרה.

״תיקח אותה, היא תהיה טובה, אני בטוח בזה״ שמעתי ליחשושים באמצע הלילה, הסתכלתי ימינה לנייל, הוא נרדם.
לפתע מישהו תפס אותי וחיסה לי את הפה עם ידו
״כדאי לך להיות בשקט״ הוא לחש לי באוזן בקולו הצרוד, ניסיתי לראות מי זה אך במהרה הוא שם שק על פניי והרים אותי על כתפו, ניסיתי להתחמק אבל הוא היה חזק ממני.

״מי אתה?!״ צרחתי בשניה שהם הושיבו אותי על כיסא וקשרו אותי, הורידו לי את השק מהראש וראיתי שני אנשים, אפשר להגיד מבוגרים, עומדים מולי.
״מה אתם רוצים ממני?!״ צרחתי שוב, הם לא ענו לי, רק צחקו
״נעים להכיר, את בת הערובה שלנו״ הוא אבל ונבהלתי נורא
״מ..מה?״ שאלתי בפחד
״את מבינה, אנחנו צריכים כסף, ואין לי כל כך הרבה, כפי שאת רואה, זה הבית שלנו״ הוא אמר פותח את ידיו, מראה לי אתם ביתם הקטן והשבור
״בכל מקרה, עשינו מחקר, וגילינו שאת החברה של אחד הנערים העשירים והמפורסמים בעולם״ הוא המשיך להגיד
״אז החלטנו לחטוף אותך! גאוני נכון?!״ השני המשיך אותו
״ומה אתם מתכוונים לעשות?״ שאלתי בפחד, לא רוצה לשמוע מה שאני חושבת
״אנחנו לא מתכוונים לאנוס אותך״ הוא אמר ועלה על פניהם פרצוף נגעל, משום מה זה קצת העליב אותי אך התעלמתי
״אנחנו מבקשים כסף, ניצור איתם קשר, ואם לא יביאו את הכסף בזמן..״ הוא התחיל להגיד והוציא רובה מכיסו
״נהרוג אותך״ אמר והם צחקו, גופי התחיל לרעוד מפחד ומקור.
הם הובילו אותי לחדר סגור, זרקו אות שם ונעלו את הדלת.
נעמדתי והסתכלתי סביב, הייתי נעולה בחדר קטן ומסריח עם מיטה ואסלה, רק אסלה, פרצוף נגעל עלה על פני.
״תלכי לישון, כדאי לך״ לפתע שמעתי קול וקפצתי מבהלה, הסתכלתי אחורה והיה חריץ קטן הקיר ככה שיוכלו לדבר איתי ולראות אותי, גילגלתי את עיני ונשכבתי על המיטה בפחד
(בוקר)
התעוררתי מרעשים, לפתע הדלת נפתחה
״קומי!״ שמעתי צעקה, מרוב בהלה נעמדתי במהרה, בתגובה לכך הם צחקו.
״בואי איתנו״ הוא אמר, תפס בידי וגרר אותי אחריהם, הודיב אותי על אותו כיסא שהייתי פעם שעברה וקשר לי את הרגליים והידיים
״קחי״ הוא אמר ושם על רגליי את העיתון של היום
״מה אני יעשה עם זה?״ שאלתי מבולבלת
״אנחנו מצלמים סירטון למנהלים, זה בשביל שיראו שהסרטון צולם היום, ולא מתת״ הוא אמר, פחד עבר בכל גופי כאשר אמר את המילה האחרונה.
הוא מיקם את המצלמה מולי ונתן לי פתקים להקריא מהם.
״שלוש ארבע ו..״ הוא אמר והתחיל לצלם, בלי ששמתי לב בהמדעות ישר יצאו
״היי מנהלים, בנים, בנות, כן חטפו אותי, ואם אתם לא תביאו להם מיליון שקלים עד מחרתיים בערב הם יהרגו אותי״ אמרצי בפחד, גופי רועד ואני מנסה לעצור את הדמעות
״בבקשה תצילו אותי״ אמרתי התחננות והוא עצר את הסרטון
״היית מעולה״ אמר והביא לאיד השני את הקלטת, הוא עטף אותה ונסע לעיר להביא אותה להם.
האיש תפס את ידי וזרק אותי חדרה לחדר הקטן, כאילו אני כלב בעונש
התיישבתי שקצה החדר, מחבקת את ברכיי ובוכה את נשמתי לתוך הרגליים שלי, חושבת על מה יקרה אם הקלטת לא תגיע אליהם, אם הם לא יספיקו להביא את הכסף, או שלא ירצו להביא את הכסף, זה הולך להיות הסוף שלי
״תפסיקי להתבכיין! אם תמשיכי לא נביא לך אוכל!״ הוא צרח בכעס, הפסקתי לבכות, מפחד.
לאחר שעה נזרק לעברי מגש עם פרוסה וגבינה בצד, לא חשבתי פעמיים והתחלתי לאכול, הייתי כל כך רעבה, לא אכלתי כלום כבר הרבה זמן.
אחרי כמה דקות, האנשים נכנסו והוציאו אותי מהחדר
״שלחנו למנהלים שלהם את הסירטון והם הגיבו לנו בהודעה״ הוא אמר עם חיוך שטני
״ניתן לכם את הכסף, נעשה הכל, רק אל תפגעו בה״ הוא הקריא את ההודעה שהמנהלים שלחו להם
״מחר בשעה שלוש נחכה לכם בקצה הגבוהה של מגדל אייפל איתה, היא באה איתנו, אם לא תבואו היא מתה״ הוא שלח להם ודחף אותי חזרה לחדר.
המשכתי לבכות ולאחר זמן ארוך, ככל הנראה שעה נרדמתי.
התעוררתי מקולות ירייה, ניסיתי לפתוח את הדלת ולהפתעתי הצלחתי, עברתי ל״סלון״ וראיתי את אחד מהם שם
״למה יצאת?!״ הוא צרח ואחז בידי בחוזקה
״דפוק, לא נעל את הדלת״ הוא מילמל
״מה זה הרעש הזה?״ שאלתי עצבנית
״אנחנו בסך הכל מתאמנים, תרגעי״ הוא אמר והחזיר אותי לחדר, נזכרתי ברגלי השבורה כשהיא התחילה לכאוב לי חזק במיוחד מבדרך כלל.
הסתכלתי דרך החריץ וראיתי שהשעה אחת עשרה בבוקר, לפחות ישנתי רוב הזמן, שלא אצטרך לסבול כל כך.
לפתע, אחד מהם נכנס וסגר אחריו את הדלת, מתקרב לעברי בצעדים קטנים
״מ.. מה אתה רוצה?״ שאלתי בפחד, מתחילה לרעוד שוב
״אחי אמר שלא נאנוס אותך״ הוא התחיל להגיד עם חיוך מרושע על פניו
״אבל אני לא אמרתי״ הוא אמר, הלב שלי נפל לתחתונים וקמתי במהרה מהרצפה, מרגישה את הדמעות נופלות על לחיי.