אני לא בת דודה שלה- פרק 48

שאלה קטנה ממני אליכם
למי יש היום בית ספר ולמי אין?
כאילו, מי לומד בימי שישי ומי לא לומדת?
לי אין בית ספר ביום שישי והו!:)

~נקודת המבט של נייל~
״עוד ראיון?!״ לואי התבכיין שהיינו בדרך לראיון השלישי שלנו להיום, התראיינו באתר אינטרנט ובערוץ חדשות של פריז
״אמרו לנו שיהיה יום מלא בראיונות!״ ליאם אמר
הנסיעה עברה בשקט, לואי דיבר עם אלינור, זאין דיבר עם פרי, ליאם והארי שיחקו בטלפון שלהם ואני הסתכלתי מחוץ לחלון חושב לעצמי מה אמיליה עושה ברגע זה, אני מקווה שאני נהינת.
יצאנו מהאוטו, היה עמוס במעריצות שם, כנראה התפשטה השמועה שאנחנו מתראיינים שם והם באו לשם לחכות לנו
יצאנו מהאוטו והצרחות התחזקו, זה נורא הרעש הזה, כואב באוזניים ומפחיד בכל כך הרבה רמות שפתאום מעריצה אחת תאבד את זה ותתחיל להשתולל, בדיוק בגלל זה הצמידו לנו שומרים מכל הצדדים
למרות שאני קצת מרחם על הבנות, עם לא היה כזה בלאגן ולא היה לנו עכשיו ראיון הייתי יוצא מהחומה של השומרים והולך להצטלם איתם, אני אוהב אותם.
לאחר דחיפות ומבאקים נכנסנו לאולפן יחסית גדול בצבע כחול- תכלת וחיכתה לנו שם נערה שנראית בערך בת 20 עם שיער בצבע חום ושמלה כתומה, ברגע שראתה אותנו נכנסים היא קמה בהתרגשות ובאה אלינו
״היי, אני המראיינת, קוראים לי ג׳יין״ היא אמרה בחיוך וחיבקה כל אחד מאיתנו, אני והבנים הצטופפנו של שתי ספות והמראיינת ישבה על כיסא מולנו
״אתם רוצים עוד ספה?״ היא ראתה שאנחנו מצטופפים ועולים אחד על השני, זה לא הפריע לנו כל כך
״לא אנחנו בסדר״ זאיין אמר והיא צחקה.
הראיון התחיל אחרי כמה דקות שסידרו את המקרופונים, התאורה והמצלמות והיא התחילה לשאול שאלות רגילות שיש בכל ראיון.
״אז בנים.. מי כאן פנוי?״ היא שאלה, ליאם הרים את היד
״זאין עם פרי, לואי עם אלינור, הארי עם פטרישה,, ויש לנו כאן זוג חדש, נייל ואמיליה״ היא אמרה ואני חייכתי
״איך אתם?״ היא שאלה בהתעניינות
״נפלא לנו ביחד, אני אוהב אותה״ אמרתי ולואי עשה קולות, מתאים לו
״איך היא מתמודדת עם השנאה מהמעריצות?״ היא שאלה וכאב לי קצת הלב לשמוע את זה
״קשה לה, כמובן שיהיה לה קשה, זה נורא לדעת שאנשים שונאים אותך כי אתה עם מישהו שאתה אוהב, אבל אני והיא מתמודדים עם זה ואני לא יתן לזה לשבור אותה״ אמרתי, מנסה לרמוז למעריצות להפסיק עם השנאה הזאת.
לפתע אחד המנהלים שלנו נכנס בריצה כשהוא נראה מאוד לחוץ
״אמיליה עברה תאונת דרכים״ הוא צעק וקיבלתי התקף לב, ישר קמתי ורצתי אליו מבוהל
״מה?! מה זאת אומרת?! תאונת דרכים?! מה קרה לה?!״ שאלתי בלחץ והארי בה לנסות להרגיע אותי
״היא עברה בכביש ומכונית פגעה בה מאוד חזק,היא בבית חולים עכשיו״הוא אמר
״איזה מפגר אני! לא הייתי צריך לתת לה להיות לבד״ אמרתי ובעטתי בכיסא שהיה לידי כועס על עצמי
״נייל זה לא אשמתך״ הארי אמר וכל שאר הבנים באו לכיווני
״זה באשמתי, הכל באשמתי״ אמרתי מתיישב על הריצפה ובוכה
״בואו, אנחנו נוסעים אליה״ ג׳יימס אמר אחרי דקה, רצנו למכונית כשאנחנו עוברים את כל המעריצות במהירות, הנסיעה הייתה שקטה ומותחת, אני לא הצלחתי להירגע.
אחרי שעה שהרגישה כמו שנה, הגענו לבית חולים ונכנסנו בריצה, אחד המנהלים חיכה לנו
״בואו אחרי״ הוא אמר במהירות בשניה שראה אותנו נכנסים לבית החולים
עלינו לקומה 4 וכשהגענו מול החדר ניתוח ראינו את ג׳ניפר וג׳יימס יושבים ובוכים (ההורים של אמיליה מי ששחכה)
רצתי לדוקטור שבדיוק יצא מחדרה
״אפשר להיכנס לראות אותה?״ שאלתי אותו בלחץ מנסה להציץ מהחלון, לראות מה עושים לה
״לא, אני מצטער, היא באמצע ניתוח, עוד שעתיים תוכלו להיכנס לראות אותה״ הוא אמר מסתיר את החלון ונכנס חזרה לחדר שיש לו קצת דם על החלוק, אני מקווה שזה לא הדם שלה.
הבנים והבנות ישבו ליד ג׳ניפר וג׳יימס, רציתי להיות לבד, לבכות לעצמי, לנחם את עצמי, לקוות שיהיה בסדר.
אחרי חצי שעה של בכי, אמילי באה אלי, ראיתי שגם היא בכתה בכה כמו כל השאר.
״היא תהיה בסדר, הכל יהיה בסדר״ היא אמרה והתיישבה לידי בשקט כשהגןף שלה רועד לגמרי
״איך את כל כך בטוחה?! רכב פאקינג פגע בה חזק והיא צריכה לעבור ניתוח! הכל יהיה בסדר?!״ אמרתי צועק ואחרי דקה נרגעתי
״הכל אבוד, מה יקרה אם היא.. אם היא תמות?״ אמרתי בחשש לא רוצה לחשוב על זה אפילו, אמילי חיבקה אותי וחייכה
״היא לא תמות, היא חזקה ואתה יודע את זה״ היא אמרה, נפרדנו אחרי דקה מהחיבוק והיא אלינור ולואי ירדו למטה להביא לנו אוכל, הם חזרו אחרי כמה דקות ובאו אלי
״קח נייל״ אלינור אמרה מושיטה לי מגש עמוס באוכל
״אני לא רוצה לאכול״ אמרתי ומפטים מופתעים עלו על פניהם
״ניילר? אתה בטוח? אתה אף פעם לא מסרב לאוכל, אולי כן תאכל?״ לואי אמר, חושב גם על העובדה שכבר צהריים וכל מה שאכלתי זה קרטיב שהביאו לנו באחד הראיונות, הזזתי את ראשי לשלילה, הם הסתכלו עלי כמה שניות ואז הלכו בהתלחששויות על זה שהם דואגים לי.
אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, המנתח יצא מהחדר ניתוח והוא היה נראה די עייף מהניתוח, ברגע שהוא יצא כולנו קמנו מהר ונעמדנו מולו
״נו מה עם הבת שלי?!״ ג׳ניפר אמרה מודאגת ובוכה
״טוב אז ככה, זה היה ניתוח מאוד קשה״ הוא אמר בקול עצוב,כל כך לא רציתי לשמוע את המשפט ״היא איננה״
״אבל אין דאגה, הצלחנו להציל אותה״ הוא אמר וירדה לי אבן מהלב
״אז אנחנו יכולים להכנס עכשיו״ אמרתי בהתלהבות מתקדם קצת אל הדלת, כמעט פתחתי אותה אך הרופא עצר אותי שניה לפני
״אבל לצערנו.. נמחק לה הזיכרון״ הוא אמר וכולנו היינו מופתעים, נשבע לכם, אם זה מתיחה אני יתן לו בוקס.
״מה זאת אומרת?!״ אמילי צעקה בלחץ כשפטרישה מרגיעה אותה, לפחות מנסה להרגיע אותה
״זאת אומרת שהיא לא יודעת מי היא, מה השם שלה, מי המשפחה שלה, חברים שלה, היא לא יודעת כלום חוץ מדברים כללים, לדבר, שמות של מקומות ודברים, הבנתם נכון?״ הוא אמר מנסה להגיד בעדינות והרגשתי איך הלב שלי נשבר, נשענתי עם הגב לקיר ולאט לאט החלקתי למצב ישיבה, אני לא מאמין שהיא לא זוכרת אותי, אהבת חיי, הדבר הכי חשוב לי בעולם, לא זוכרת אותי
״אז אממ.. תיכנסו לשם בשקט, אל תבהילו אותה, היא עדיין מאוד מבולבלת, דיברנו איתה כבר קצת והסברנו לה הכל, היא רק יודעת שקוראים לה אמיליה קלדר והיא עברה תאונה שהיא איבדה שם את הזיכרון״ הוא אמר והלך, קמתי במהירות מהריצפה ונעמדתי לפני כולם, אחרי כמה שניות של חששות פתחתי את הדלת ונכנסנו.
ראיתי אותה יושבת שם, עם רגל שבורה ותחבושת מסביב לראש ולרגל, היא נראתה כל כך מבולבלת ועצובה, ברגע שראתה אותנו נכנסים היא קצת נבהלה ונכנסה לפאניקה
״מל?״ אמא שלה לחשה לה, אמיליה הסתכלה עליה עם פחד בעיניים
״אני אמא שלך״ היא לחשה וחיבקה אותה בעדינות, אמיליה ניסתה להרגע וחיבקה אותה בחזרה
״אני לא זוכרת כלום, אני מצטערת.. אמא״ היא אמרה בקול מוזר במילה האחרונה, כמובן שזה מוזר לה לדבר ככה, לדבר עם אמא שלי בלי שהיא זוכרת אותה בכלל היא נראית מבולבלת עם מבט מצטער
״זה בסדר״ היא אמרה ואז אבא שלה בא אליה, היה להם קשה להיות שם אז הם יצאו מהחדר במהרה ובבכי
״אתם מתכוונים להציג את עצמכם או שתמשיכו להסתכל עלי במבטים המלחיצים האלה״ היא אמרה אחרי חמש דקות שהסתכלנו עליה לא אומרים כלום, רואים שהאשיות שלה לא השתנתה, אותה אמיליה, המצחיקה והחוצפנית
״את זוכרת אותי? אני אמילי, החברה הכי טובה שלך״ אמילי אמרה עם דמעות בעיניים
״אני מצטערת אמילי, אני לא זוכרת אותך״
אמיליה אמרה וראיתי שגם לעיניה עולות דמעות
״זה באמת בסדר, אין לך מה להצטער..״ היא אמרה מנחמת את עצמה
אמיליה חייכה לה חיוך מובך, כולם חייכו אליה ויצאו מהחדר ואני נשארתי
״ואתה? אח שלי?״ אמיליה אמרה עם חיוך קטן כשהסתכלה עלי
״לא״ אמרתי אליה בחיוך, נותן לה לנסות לנחש
״החבר הכי טוב שלי?״ היא שאלה והזזתי את ראשי לשלילה
״בן דוד שלי!״ היא אמרה בטוחה בעצמה עם חיוך גדול
״לא לא״ אמרתי מזיז את הראש צוחק
״מה אתה צוחק? איך אני אמורה לזכור מי אתה?״ היא אמרה מסמיקה
״תנחשי״ אמרתי משלב את ידיי
״המורה שלי״ אמרתי
״לא ממש ממש לא! אני נראה כמו מורה?״ שאלתי כאילו נעלב
״לא.. אתה צודק..״ היא אמרה צוחקת
״נו תגלה לי כבר מי אתה״ היא אמרה ממשיכה לדבר אחרי דקה
״טוב״ אמרתי מתקרב קצת
״אני נייל״ התחלתי להגיד
״היי נייל״ היא אמרה מנופפת בידיה לשלום ומחכה שאני ימשיך
״החבר שלך״ אמרתי, החיוך שלה ירד והיה לה פרצוף מבולבל ומופתע, למה היא כל כך מופתעת מזה שיש לה חבר?
אם אני לא הייתי חבר שלה הייתי מופתע שאין לה חבר, למעשה, זה הדבר הראשון כשנפגשנו שחשבתי כשאמרה שאין לה חבר
היא הנערה הכי יפה שהכרתי בחיי, הכי מצחיקה, נחמדה, דואגת ונפלאה
אני בר מזל שהיא שלי ורק שלי, לפחות אני מקווה שהיא לא תרגיש אחרת עכשיו