אני לא אשם

אני הולך בחוף הים של לוס אנג׳לס, יחף.
הקרקע מלאה באבנים חדות, אבל לא אכפת לי.
איכשהו, אכפת לי רק ממנה.
למה היא התכוונה כשאמרה לי, דמעות בעינייה, ׳תלך מפה.׳?
לא הייתי טוב כלפיה? הייתי.
אהבתי אותה, נכון, אני עדיין אוהב אותה.
אני מתחיל לתהות אם היא אוהבת אותי חזרה.
לפי דבריה, אני צריך להאמין שכן, אבל איכשהו, לא.
אני מתחיל לכעוס וקומץ את ידי לאגרוף, ציפורניי ננעצות בבשרי.
אלכוהול, אני צריך, עכשיו.
אני הולך לבר שבטיילת, וקונה אלכוהול, אני לא יודע איזה אלכוהול, אבל גם ממש לא אכפת לי.
השעה היא תשע בערב, ואני מופתע שמוכרים פה אלכוהול, עכשיו.
זאת שמפניה, והיא מגעילה, וחמוצה, יש לה טעם רקוב.
אני מעווה את פני בגועל, אבל מחייך כשהעולם מתחיל להסתחרר.
ובום, אני שיכור, הקלה מתוקה.
אני יודע שמחר בבוקר אני אתחרט על זה, כשאתעורר עם כאב ראש.
אבל כרגע, אני שיכור, ואני סוף סוף חופשי.
אז אני הולך ברגל לבניין שלה, עולה במעלית ופותח את הדלת עם המפתח שנתנה לי.
"היי!" אני צועק, ולא רואה כלום.
"איפה את?" אני מתחיל לחפש אותה.
היא יושבת במטבח שלה, ראשה על ידה, וישנה.
אני מחייך בשכרות. אני מנסה ללטף את הלחי שלה, אבל אני שיכור, והיא מתעוררת די מהר בכאב.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת.
"חזרתי."