אני והוא פרק 42 פרק ארוך

אני והוא פרק 42:
~בחדר של לואי~
נכנסתי ולואי צעק "מי שזה לא יהיה שיילך כי הבובה המפקדת הקמצנית שבמקרה גם חבר שלי פקדה עליי לנוח", 'כנראה הוא צעק את זה מתוך שינה' חשבתי לעצמי.
"לואי נעם חזרה" רון צעק מאושר ולואי קפץ מהמיטה.
"איפה?!?" הוא שאל.
"בחדר שלה" רון אמר ולואי רץ לשם.
נ.מ רון:
לואי רץ אל נעם ואני נזכרתי ביום שבו איימי אישתי נרצחה.
~פלאשבק~
~לפני שש עשרה שנים~
"אבא אל תצלם אותי" נעם אמרה ורצה.
"אבל באלי" אמרתי כמו ילד קטן ורדפתי אחריה.
"בסדר" היא באה וחייכה אז צילמתי אותה והראתי לה את התמונה.
"אני מכוערת" נעם אמרה ובכתה.
"לא נכון את הכי מהממת בכל העולם" אמרתי לה.
"באמת?" נעם שאלה.
"ברור" אמרתי.
"אבא יש לי שאלה" נעם אמרה.
"מה?" שאלתי.
"איפה אמא?" נעם שאלה.
"אמא עוד מעט תחזור מהעבודה" אמרתי ואיימי בדיוק הגיעה.
"אמא" נעם רצה אל איימי וחיבקה אותה.
"נעם שלי" איימי אמרה וחיבקה את נעם.
"היי איימוש" אמרתי.
"היי רונוש" איימי אמרה ונישקה אותי נשיקה קטנה בפה.
"בובה את קמצנית" אמרתי ואיימי צחקקה.
"ערס אתה חופר" איימי אמרה.
"איך הכרתם?" נעם שאלה אותי ואת איימי.
"בואו נשב" אמרתי והתיישבתי על הספה בסלון, איימי לידי ונעם על הברכיים שלי.
"אוקיי זה היה יום בהיר אחד הלכתי לקנות אוכל בסופר ואז ראיתי את אמא בפעם הראשונה (כתבתי שהוא אמר אמא כי הוא מספר את זה לנעם ואיימי היא אמא של נעם אז נעם אומרת אמא~ הערת הכותבת) נכנסתי לסופר וקניתי אוכל ואז אמא רדפה אחרי עד שהסכמתי לצאת איתה ואז התחתנו ואז את נולדת ואז סיפרתי לך את הסיפור" אמרתי.
"ממש ממש לא" איימי אמרה.
"אז מה קרה?" שאלתי.
"אוקיי, הלכתי לסופר וראיתי את אבא (כתבתי שהיא אמרה אבא כי מספרת אז זה לנעם ורון הוא אבא של נעם אז נעם אומרת אבא~ הערת הכותבת) ואבא גם ראה אותי ואז אני הלכתי לקנות לחם ולא הגעתי כי המדף היה מאוד גבוה אז אבא עזר לי ואז אמרתי לו תודה והוא אמר אין בעד מה ואז הוא חפר לי עד שהסכמתי לצאת איתו ואז יצאנו למלא דייטים ואז נהינו זוג רשמית ואז התחתנו ואז את נולדת ואז אז סיפרתי לך את הסיפור" איימי אמרה.
"נעם בובה צודקת" אמרתי.
"נעם ערס צודק" אמרתי.
"במה?" נעם ואני שאלנו.
"בזה שאני צודקת" איימי אמרה ונעם צחקה.
"טוב נעם את צריכה לישון" אמרתי.
"אמא תספרי לי סיפור" נעם אמרה.
"למה לא אני?" שאלתי ועשיתי פרצוף נעלב.
"כי אתה סיפרת לי אתמול ערס" נעם אמרה ואני ואיימי צחקנו.
"טוב בואי" איימי אמרה ועלתה אם נעם.
עליתי והקשבתי לסיפור שאיימי סיפרה לנעם ובסוף הסיפור קרה משהו נורא.
"מי אתם?" איימי שאלה.
"נעים מאוד לואי טומלינסון" אחד אמר.
"נעים מאוד ליאם פיין" השני אמר.
"מה אתם רוצים?" איימי שאלה.
"את נעם" לואי אמר.
"למה אתם רוצים את נעם?" איימי שאלה.
"כדי להרוג אותה" ליאם אני חושב אמר.
"בבקשה אל תעשו את זה. אני מוכנה לעשות הכל כדי שלא תהרגו אותה." איימי אמרה והתחילה לבכות.
"אני נתייעץ" ליאם אני חושב אמר.
"אוקיי החלטנו שזה או להרוג אותה או להרוג אותך במה את בוחרת?" לואי שאל.
"תהרגו אותי רק אל תפגעו בה בבקשה" איימי אמרה.
"בסדר" לואי אני חושב אמר.
"תרצה את הכבוד?" ליאם שאל.
"כן" אני אשמח לואי אמר ונשמעה ירייה.
נכנסתי לחדר וראיתי את נעם ישנה בדקתי שהיא חייה והיא הייתה חייה, וראיתי את הגופה של איימי.
בכיתי, ובכיתי וכמובן שהסתרתי את הגופה.
כל הזמן שנעם שאלה "איפה אמא?" אמרתי לה "אמא עזבה אותנו ובחיים לא תחזור".
כשנעם הייתה בת שתיים עשרה החלטתי לספר לה את האמת.
"נעם בואי" אמרתי.
"מה?" נעם שאלה ואה.
"אמא לא סתם עזבה אותנו" אמרתי לה.
"אז למה היא עזבה?" נעם שאלה.
"כי שני רוצחים בשם לואי טומלינסון וליאם פיין רצחו אותה" עניתי לה ונעם התחילה לבכות.
"למה לא סיפרת לי?" נעם שאלה.
"כי היית ילדה קטנה לא רציתי שתגלי משהו נורא שכזה אבל עכשיו את גדולה אז סיפרתי לך" אמרתי.
"אוקיי" נעם אמרה ובאה לחזו לעיסוקים שלה אבל אמרתי "רגע נעם".
"מה?" היא שאלה.
"כשאני אוכל אני אהרוג את הרוצחים האלה אני מבטיח" אמרתי ונעם חיבקה אותי.
~סוף פלאשבק~
"ג'ייד" אמרתי.
"מה?" ג'ייד שאלה.
"היום הגיע היום של לואי טומלינסון למות" אמרתי וג'ייד חייכה חיוך ענק.
נ.מ לואי:
בדרך לנעם חשבתי על זה שרון חושב שאני וליאם רצחנו את איימי אבל הוא טועה.
שני מרוצחים בשם אודי ואור הרגו אותה.
נכנסתי לחדר של נעם והיא אמרה "לואי התגעגעתי" וחיבקה אותי.
"גם אני התגעגעתי" אמרתי.
נ.מ נעם:
~רטט הודעה~
"לואי שנייה קיבלתי אס אמ אס" אמרתי.
"נעם זה אבא (רון) היום של לואי טומלינסון למות הגיע" קראתי בלב.
'יופי' חשבתי.
"יופי" שלחתי לו חזרה.
המשך יבוא…