אני והאר- עונה 2 פרק 8+9 .. :)

פרק 8.. :)
"מה אתם עושים פה?" שאלתי את ארבעת הבנים הכי חמודים בעולם, ואת הארי.
"אנחנו מתארחים בווילה יוקרתית." זאיין אמר, וחייך את החיוך המושלם שלו. "ודרך אגב, גם ווילות 1091 ו-1092 שלנו, ובמקרה הצלחנו לקבל מהבוס שלכן אישור, שאתן שבוע מתארחות בווילות היוקרתיות של בית המלון." הוא הוסיף למשפטו בחיוך, ואנחנו חייכנו אליהם בהתרגשות.
"אני לא מאמינה!" מורן אמרה, ורצנו לחבק את הבנים. כולם קמו אלינו, חוץ מהארי, שישב על המיטה הזוגית שבחדר, ושתק. לא הסתכל עלינו אפילו.
"מה קרה להארי?" עדן שאלה בשקט, שלא ישמע, והסתכלנו עליו.
"הוא לא מרגישה כל כך טוב.." ליאם אמר, והורדנו את חיוכנו. "הוא הרגיש בחילות כל היום, והיה ממש תשוש וכאב לו הראש.. וכל שניה מצבי הרוח שלו משתנים, וזה די מצחיק האמת.." הוא אמר, וראיתי את עדן מנסה להתלוצץ מהעניין.
"לכו תדעו, אולי זה לטובה. אולי הוא בהריון." היא אמרה, וניסתה שזה יישמע ברצינות, וכולנו צחקנו. הארי הרים את מבטו אלינו, והלכתי לכיוונו. התיישבתי לידו על המיטה, והוא הסתכל עליי בכאב.
"אתה בסדר? שאלתי אותו, והוא הניד ראשו לשלילה.
"לא ממש.." הוא אמר, ושוב הרכין ראשו.
"אתה צריך משהו? תה? מים?" שאלתי אותו, והוא סירב.
"למה הייתם צריכים מגבות?" שמעתי את מורן שואלת, והבנים נזכרו בעניין.
"כי כולנו הולכים לבריכה.." ליאם אמר, וקמתי מהמיטה. נכנסנו בתור לשירותים, דכיי שכל אחד יוריד בגדיו ושיים בגד ים. כמובן שאנחנו, אני עדן ומורן, שמות על עצמנו בגד ים כל יום, למקרה שהבוס יתן לנו חופש.
שמתי את הביקיני השחור שלי, עם הנקודות השחורות, ומעל זה שורט ג'ינס וגופייב לבנה. כשיצאתי ונתתי למורן להיכנס, ראיתי איך הארי מסתכל עליי, מנסה לחייך. הוא מלא זמן לא ראה אותי עם בגדים כאלה.
התיישבתי על המיטה, לצד הארי ששכב על המיטה, ולצד לואי שהיה ליד הארי ועזר לו. "אתה בטוח שאתה לא צריך משהו?" שאלתי אותו. הוא היה לבוש כבר בבגד הים, והבנתי שהוא הולך ללכת איתנו לים.
"אני בטוח.. אני רק רוצה לנסות ליהנות עכשיו בבריכה.." הוא אמר לי, וחייך. חייכתי אליו בחזרה, והסתכלתי על הלבוש של מורן, שיצאה מהשירותים. ג'ינס תואם לשלי, וחולצת טי כחולה.
הלכנו כולנו לבריכה, כל אחד החזיק בידו את המגבת, ונכנסנו לבפנים. אני מורן והארי לא נכנסנו ממש, אלא שמנו את רגלינו והסתכלנו על הבנים שמשתובבים בבריכה.
נייל משך את מורן אליו, ונתן לה נשיקה מתחת למים, ואני חייכתי ופרגנתי לה. אז מה אם אין לי חבר? זה אומר שעכשיו אני הולכת לקנא בכל החברות שלי שיש להן חבר?
"את לא נכנסת למים?" הארי שאל אותי, והנדתי ראשי לשלילה.
"אני לא ממש אוהבת לשחות ככה.. וגם אתה לא מרגיש טוב, אני לא אשאיר אותך לבד.." אמרתי לו. למרות שנפרדנו, היה לי מאוד חשוב להראות לו שאני יכולה להיות ידידה טובה.
"תודה.." הוא אמר, והסתכל עליי בחיוך. "יש איזה סיכוי קטנטן בעולם, שאת אי פעם תחזרי לאהוב אותי?" הוא שאל אותי, בלי להסתכל עליי, ולא עניתי. לא רציתי לענות.
ופתאום, הרגשתי דחיפה מאחורה….

פרק 9..:)
"אתם לא נורמלים!" אמרתי בצחקוק לנייל ולואי, שעמדו על שפת הבריכה, וצחקו מהנפילה שלי. אני חייבת להודות, שזה באמת היה קצת מצחיק שהם דחפו אותי.
הארי עזר לי לצאת מהבריכה, וזירז את לואי להביא לי מגבת.
"עכשיו אני רטובה כולי!" אמרתי להם בעצבים, אבל עדיין מעט צוחקת, והם התחילו לצחוק עליי.
"זאת המטרה שבבריכה אולי??!! לשחות??!! להירטב??!!" הם אמרו לי, והסתכלתי עליהם במבט הכי מוזר שלי. הם קפצו חזרה לבריכה, והתחילו לדבר עם מורן ועדן. ליאם וזאיין התקרבו אלינו, וביקשו ממנו לתת להם את הטלפונים שלהם מהחדר.
אני והארי עמדנו, ועלינו לקומה 11, שם הייתה הסוויטה של הבנים.
התחלנו לדבר בדרך על איך שהבנים מפגרים [בצחוק כמובן] וסתם צחקנו על כל מיני דברים.
הגענו לחדר, וחיפשנו את הטלפונים הארורים האלה של זאיין וליאם. איפה הם יכולים להיות?
"את יודעת, ממש התגעגעתי לצחוקים שלנו.." הארי אמר, ותפסנו מנוחה מהחיפושים. ישבנו על המיטה, ודיברנו אחד עם השניה.
"גם אני.." אמרתי בחיוך, והאמת, באמת התגעגעתי.
הסתכלתי עליו. על החיוך המתוק שלו, עם הגומות, עם העיניים המושלמות, התלתלים המדהימים.. למה מצד אחד אני לא רוצה קשר איתו יותר, ומצד שני כל מה שאני רוצה עכשיו זה לנשק אותו?
"אני אוהב אותך." הוא אמר לי, והשפלתי את מבטי. "אני תמיד אהבתי אותך, בכל החצי שנה הזאת שלא דיברנו.. ואני גם אמשיך לאהוב אותך, גם אם לא נחזור.." הוא אמר לי, והרים את מבטי אליו עם ידו, ורק אז הבנתי כמה היינו קרובים.
"הארי, סליחה אבל.." אמרתי, ולא הספקתי לסיים את המשפט, וכבר הוא תפס אותי בשתי ידיו.
הוא נישק אותי. בהתחלה די ניסיתי לשחרר את הנשיקה, אבל התחלתי להחזיר לו נשיקה. זו הייתה נשיקה ארוכה וסוחפת, ולא חשבתי שאני אנשק ככה שוב את הארי. את האיש שפגע בי.
התנתקנו מהנשיקה, שנינו מחויכים, והמצחים שלנו מוצמדים.
הורדתי את החיוך. אני לא יכולה לנשק אותו. אני לא אצליח עוד להתאהב בו.. אני לא ארגיש אליו משהו, ואני לא רוצה לפגוע בו..
למרות שהוא כן פגע בי.
"את נישקת אותי בחזרה.." הוא אמר, כשהתרחקתי קצת.
"הארי, אני לא.."
אמרתי, והוא השתיק אותי בעוד נשיקה. למה הוא עושה את זה? למה הוא משתיק אותי בנשיקות? ולמה אני מחזירה לו נשיקה?
הרי, אין מצב שאני מתאהבת. אם הייתי מתאהבת הייתי מרגישה, ואני לא מרגישה את זה. אני לא מרגישה שזו התאהבות..
אבל זה כאילו שגם הגוף שלי רגיל אליו ורוצה אותנו ביחד. התנתקנו מהנשיקה, והארי קם מהמיטה. קמתי אחריו, והתנשקנו עומדים. כרכתי את ידיי סביב צווארו, ונישקתי אותו בחזרה עם מלא תעוזה.. מלא כוונה. מחכה כבר להרגשה הזאת, שהוא יהיה הבחור שהצליח להמיס את הלב שלי. מחכה להרגשה הזאת, שאני שוב מתאהבת. אבל איפה ההרגשה הזאת? למה אין לי פרפרים בבטן כמו כל נשיקה אחרת שלי איתו? איפה ההרגשה הזאת שאני מדברת איתו והוא גורם לבטן שלי לעשות סלטות מרוב התרגשות?
ההרגשה הזאת איננה. ניתקתי את הנשיקה, ואמרתי לו "הארי, אני לא מרגישה שזה אותו דבר.." אמרתי, וישבתי על המיטה, נטולת חיוך. הוא התיישב לידי. "מה זאת אומרת?"
"מאז ה.. מה שקרה.. אני לא הצלחתי להתאהב יותר. פחדתי להיפגע.." אמרתי לו, וחדלתי מלהסתכל בעיניו. "ואני לא מרגישה שאני מתאהבת בך שוב.." אמרתי, וראיתי שהוא התאכזב.
"אני ממש פגעתי בך? לפניי חצי שנה?" הוא שאל אותי, והנהנתי.
"אתה היית היחיד שסמכתי עליו. לא היה לי דבר מלבד האהבה שלנו.. הרגשתי שזה רק אני ואתה, הזוג הזה שכולם רוצים שהם יהיו בקשר כזה מדהים עם בן הזוג שלהם, כמו שלנו היה.. ואתה פשוט הרסת הכל, כשהרגשתי לראשונה שאני מתאהבת שוב מאז המקרה עם שון.." אמרתי לו, והוא הסתכל עליי במבט מתעניין. "אני הייתי הכי פגועה שבעולם, עד שהלב שלי כבר התחיל להרחיק את ההרגשות האלה ממנו.."
"אני.. אני ממש מצטער.. אבל אף פעם לא נתת לי להסביר.." הוא אמר לי, והסתכלתי עליו, במבט הכובש שלו, גם כשהוא ריציני ולא מחוייך ועושה שטויות.
"אני אהבתי רק אותך! אני לא אהבתי שום אחת אחרת, ובגלל זה כשפשוט יצאת מבית החולים בריצה.." הוא התחיל לומר, והפסיק קצת כדיי לנגב את הדמעות לו. הארי.. הוא בוכה. "כשיצאת, הרגשתי איך כל החיים שלי נגמרים. פשוט העפתי ממני את האחות הזאת, ורציתי ללכת אליך. אבל לא הצלחתי, כאב לי. ולא רק מהנקע שהיה לי, או מכל הפצעים והחבלות שנגרמו לי מהרכב…" הוא אמר, והרגשתי רע שלא הקשבתי לו עד הסוף. "הייתי מוכן למות בשבילך. רק שלא תחשבי שאני וויתרתי עליך, כי אני לא. אני אוהב אותך."
"אני לא מאמינה שלא הקשבתי לך.." אמרתי לו, ניסיתי לנגב את הדמעות בידי, אבל לא הרגשתי דמעות. זה הגיוני בכלל?
"סליחה.." אמרתי לו, והוא הסתכל עליי, מבולבל.
"על מה סליחה? אני הייתי זה שהתנהג כמו זבל ופגע בך.." הוא אמר, וישר תיקנתי אותו.
"אני הייתי הזבל. אם הייתי מקשיבה לך כל זה לא היה קורה.. ואולי היינו עדיין ביחד.." אמרתי לו, והוא חייך חיוך מאולץ.
"שנינו אשמים, טוב? עכשיו בואי נחפש את הטלפונים של זאיין וליאם, כי הם ישפדו אותנו." הוא אמר, וחזרנו לחיפושים. ירדנו לבריכה באכזבה, ובישרנו להם שלא מצאנו.
"הטלפונים אצלנו." ליאם אמר, והצביע לכיוון הכיסא, שעליו היתה החולצה שלו, המגבת שלו והטלפון שלו.
"אז למה רציתם שאנחנו נביא לכם אותם מהחדר?" שאלתי אותם, והם צללו לבריכה כדיי לא לתת לנו הסברים.
הארי התקרב אליי יותר, ולחש לי: 'אני מקווה שאני אצליח לגרום לך להתאהב בי שוב.. כמו פעם..' הוא אמר, והתרחק לכיוון לואי, שיצא מהבריכה.
אני מקווה, הארי, שתצליח לעשות את זה..