אני ואתה פרק 5

אני ואתה פרק 5:
נקודת המבט של הארי:
בהפסקה רציתי לרוץ מהכיתה אבל ליאם תפס אותי בשיער שלי. "התגעגעת אלי?" הוא שאל.
"לא, לא ממש." אמרתי. והצלחתי להשתחרר. רצתי מהכיתה והוא לא רץ אחריי. לא הסתכלתי לאן אני רץ פשוט רצתי מתעלם מכל מה שסביבי. כשהגעתי למקום שהאמנתי שליאם לא ימצא אותי בו התיישבתי. היה שם דשא והוא היה נעים. נשכבתי וחשבתי. אני לא מסוגל להאמין שליאם דווקא איתנו. יש חמש עשרה כיתות בשכבה. זה בית ספר ענק. למה לעזאזל הוא ניתקע דווקא איתנו? הרוב לא זוכרים אותו כי הם לא מכירים אותו. הבית ספר הזה הוא דם חטיבה וגם תיכון ורוב אלו שהיו בחטיבה לא היו בתיכון ורוב אלו שבתיכון לא היו בחטיבה. אני יכול להבין למה הוא שונא אותי. אני שונא את עצמי על כל מה שעשיתי לו. אבל אני לא מסוגל לחשוב שעוד מישהו יתעלל בי, שעוד מישהו יאמלל את חיי. הוא שונא אותי ואין לי מה לעשות בנידון. הוא יתעלל בי ויאמלל את חיי. גם בנוגע לזה אין לי מה לעשות. "הלוואי והיו לי חיים טובים." אמרתי. "הלוואי שלא הייתי סובל, והייתה לי אהבה. לואי." אמרתי. התיישבתי וראיתי את לואי מתקרב ומתיישב לידי. קיוויתי שהוא רק בראש שלי. ניסיתי להעלם בו. הוא נגע לי ביד והסטתי אותה משם במהירות. בסדר, אז הוא לא בדמיון שלי, חבל. הוא נגע ביד שלי שנית. "עזוב אותי." אמרתי בקול שקט. "הארי," הוא אמר.
"עזוב אותי." חזרתי על דבריי.
"הארי," הוא אמר שנית והתעצבנתי.
"מה?! מה לעזאזל אתה רוצה ממני?!" התפרצתי עליו אבל הוא לא נרתע. נעמדתי ובאתי ללכת.
"אני יודע שליאם שונא אותך." הוא אמר וזה עצר אותי מללכת.
"ו? אתה רוצה לצחוק עליי? כי זו דרך מעולה ללעוג לי." אמרתי לו עצבני.
"שב." הוא אמר וטפח עם ידו על הדשא ליד איפה שהוא יושב. היססתי קצת ואז התיישבתי.
"מה אתה רוצה?!" שאלתי עצבני. אין לי כוח אל לו. לא מספיק שאני צריך להתמודד איתו מול כולם? כשאני בורח למקומות המחבוא שלי בבית הספר אני גם צריך להתמודד איתו?
"הארי. אם אתה רוצה לגרום למישהו להפסיק לשנוא אותך אתה צריך להוכיח לו שהוא טועה לגבייך." לואי אמר. "אתה צריך להוכיח לו שלא משנה כמה דברים רעים עשית לו בעבר ועשית הרבה, אתה אדם שונה עכשיו, אתה לא כזה. אתה מתחרט על הכל והיית עושה הכל כדי שהוא יסלח לי."
"למה אתה מסביר לי מה הדרך הטובה ביותר לגרום למישהו להפסיק לשנוא אותך?" שאלתי.
לואי הסתכל בעיניים שלי כשתי דקות לפני שענה. "כי לי קרה מה שלך קורה. אני רוצה לנסות לגרום לו להפסיק לשנוא אותי בדרך הזאת אבל זה לא יעבוד."
"אתה עדיין עושה לו דברים רעים?" שאלתי. אני לא מתכוון לחטט ולגעת בנושאים אישיים.
"כן," הוא אמר והשפיל את ראשו.
"לואי יש לי עצה בשבילך." אמרתי לו. "גם אם אתה חושב שזה לא יעבוד, תנסה. אולי זה יעבוד. אתה לא יכול לדעת אם אתה לא מנסה. אם אתה באמת רוצה שזה יקרה אתה חייב לגרום לזה יקרות, וזה יקרה."
הוא חייך. "תודה הארי. זה נתן לי תקווה. ואולי זה יעבוד לי. מי יודע." הוא הלך.
נשארתי שם חושב על העצה שלו. זה יכול לעבוד. אבל למה שהוא ייתן לי עצה?! למה הוא רוצה שליאם יסלח לי ולא יאמלל אותי?! ראיתי את ליאם ורצתי משם. אני אנסה את לעשות את מה שלואי אמר בתקווה שזה יצליח לי אבל לא כרגע לא בימים הקרובים. רצתי לכיתה. באופן מפתיע כל מי שמתעלל בי היה שם אבל אף אחד לא ניסה לעשות לי משהו רע. לא לואי ולא זאיין. כולם נעצו בי מבטים וזה לא נעים. באופן דיי מפתיע אני מעדיף שהם ירביצו לי או משהו כזה מאשר שהם יסתכלו עליי ככה. כאילו אני אדם אע או אדם פחות טוב. אדם שעשה מעשה רע או משהו כזה. התיישבתי במקום שלי וקברתי את ראשי בשולחן. פרי ונייל נכנסו לכיתה ובאו אליי.
"הארי? הכל בסדר?" שמעתי את קולה של פרי שואל בדאגה. הרמתי את ראשה.
"כ…כן" מלמלתי.
"למה אתה בוכה?" שאל נייל. אני בוכה? באמת? מחיתי את דמעותיי בגב כף ידי.
"לא שמתי לב." אמרתי.
"בסדר," הוא אמר.
"חבר'ה תקשיבו. אני יודע שזה לא מנומס אבל אתם יכולים בבקשה לעזוב אותי היום. אני רוצה להיות לבד היום." אמרתי להם. הם הנהנו בחיוב והלכו.
שאר היום עבר יחסית בסדר. בסוף היום כשהלכתי לבית שלי ראיתי את ליאם. "היי ליאם." אמרתי לו.
"שלום הארי," הוא אמר והתקרב אליי. הלכתי אחורה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
"להרביץ לך." הוא אמר, התקרב אליי והתחיל להרביץ.
"די ליאם. בבקשה תפסיק." התחננתי עם דמעות זולגות על פניי בזמן שהוא מרביץ לי.
"בסדר," הוא אמר ובעט לי בבטן. התקפלתי מכאב והוא הלך. ניגבתי את הדמעות. השתעלתי והלכתי לבית שלי, פצוע מהמכות של ליאם. כשנכנסתי לבית שלי אמא שלי ראתה אותי וניגשה אליי בדאגה. "הארי, מה קרה?" היא שאלה מודאגת מאוד.
"הרביצו לי. כרגיל." אמרתי לה.
"אתה בסדר? זה כואב? אתה פצוע קשה?" שאלה אמא שלי וצחקתי. היא תמיד יותר מידי מודאגת ואני אוהב את זה.
"אמא אני בסדר. אני לא עומד למות או משהו אל תדאגי. אני רק קצת פצוע." אמרתי לה. נשקתי ללחי שלה ועליתי לחדרי. למה אני חייב לסבול? הטלפון שלי צלצל. עניתי. "הלו?" שאלתי.
"היי הארי זה נייל." אמר נייל.
"היי נייל," אמרתי.
"אתה יכול לבוא למגרש כדורסל שברחוב ^"$%#%?" הוא שאל.
"כן, ברור. חמש דקות ואני שם." אמרתי.
"יופי," הוא השיב.
"יופי," אמרתי.
"ביי," הוא אמר.
"ביי," אמרתי והוא ניתק.
נקודת המבט של נייל:
"הנה עשיתי את זה." אמרתי ללואי שרק חייך.
"יופי," הוא אמר לי. אני שונא אותו.
"אני יכול ללכת?" שאלתי בתקווה.
"לא," הוא אמר לי. "אתה תלך קצת לכיוון שממנו יגיע הארי. אתה תביא אותו לפה ותרוץ."
"בסדר," אמרתי. אני לא רוצה לעשות את זה להארי אבל לואי הבטיח לי שהוא לא יפגע בו ואני רוצה להאמין לו. בלכתי למקום שאליו לואי אמר לי ללכת וחיכיתי להארי. חיכיתי כמה דקות בודדות והארי הגיע. "היי הארי," אמרתי.
"היי נייל," הוא אמר. "למה קראת לי?"
"בוא ותראה." אמרתי לו. הלכנו למגרש כדורסל. לואי חיכה לנו שם. "נייל-" הוא התחיל לומר עצבני.
"מצטער הארי." אמרתי ורצתי משם.
נקודת המבט של הארי:
"אני פשוט לא מאמין שהוא הביא אותי לפה." מלמלתי ולואי התקרב אליי.
"שלום," הארי הוא אמר ונראה לי ששמעתי ביישנות בקולו? אני בטח רק מדמיין.
"מה אתה רוצה לואי?" שאלתי עצבני אין לי כוח לדבר איתו.
"עזרה," הוא אמר לי.
"במה?" שאלתי אותו.
"שנה שעברה נכשלתי בהיסטוריה. ההורים שלי אמרו לי שאם עד סוף השנה אני לא משתפר אני לא הולך לנשף סוף שנה." הוא אמר לי.
"ומה אתה רוצה?" שאלתי.
"אני יודע שאתה שונא אותי. אתה גם שונא אותי בצדק." הוא התחיל לומר. "אבל אתה יכול בבקשה לעזור לי בהיסטוריה?"
"גם זאיין טוב בהיסטוריה." אמרתי מקווה שהוא לא ימשיך לרצות עזרה ממני.
"אבל לא כמוך." הוא אמר לי.
"זאיין זה שלימד אותי." אמרתי לו.
"בבקשה הארי. אני מתחנן." הוא אמר לי ונאנחתי. אני לא רוצה לעזור לו אבל אני אעשה אותו. "בסדר," אמרתי והלכתי ממנו.
המשך יבוא…