אני ואתה פרק 4
אני ואתה פרק 4:
נקודת המבט של הארי:
הוא הסתובב וראינו את פרי. "תעזוב את הארי!" היא צעקה עליו.
"פרי עופי מפה." הוא אמר לה. וואו! שלא ידבר אליה ככה! למה מי הוא שהוא ידבר אל פרי ככה?!
"לא רוצה." היא אמרה לו בחוצפה. היא לא יודעת שצריך לא להתחצף אל זאיין או אל לואי?!
"מה אמרת?" שאל זאיין ופרי נראתה מפוחדת.
"לא רוצה." היא מלמלה.
"פרי לא אכפת לי אם את רוצה או לא רוצה לעוף מפה. אם את רוצה לחזור שלמה הביתה תעופי מפה!" הוא צעק עליה. "פרי זה בסדר לכי." אמרתי.
"בסדר," היאא אמרה וזאיין חייך. "יופי," הוא אמר והיא הלכה. הוא הסתכל עליי בחזרה והרים את האגרוף שלו. הפעם אף אחד לא עצר אותו והוא פגע לי ישר בעין. החזקתי עם היד שלי על העין. "אח," מלמלתי בכאב. זאיין הרים את ראשי כך שאני אהיה חייב להסתכל עליו והוא לא נתן לי לא להתייחס אליו. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, הארי. אם תתעסק עוד פעם אחת זה לא יגמר טוב." הוא אמר והעזב ואותי. נייל ופרי הגיעו אליי. "אתה בסדר?" הם שאלו. הנהנתי לחיוב.
"יופי," פרי ונייל נשמו לברכה.
"הארי תפסיק לעצבן את לואי וזאיין הם עוד יפגעו בך." אמר לי נייל. לי לא אכפת. מצדי שיהרגו אותי אבל שלא יעזו לפגוע באנשים שחשובים לי.
"לא אכפת לי מזה שהם יפגעו בי." אמרתי והלכתי משם. בזמן האחרון קשה לי להיות עם אנשים זה מעצבן אותי. גם אם פרי ונייל חברים טובים שלי ואני לא אמור להתעצבן אליהם. הסיבה היחידה שהם מעצבנים אותי היא שהם בני אדם. וגם זה שהם דואגים לי יותר מידי מעצבן אותי. שאר היום עבר בסדר. בסוף היום פרי ונייל ניגשו אליי. "להתראות הארי." הם אמרו.
"להתראות," השבתי וכולנו נפרדנו לדרכנו. הלכתי לבית שלי כמה שיותר מהר.
"תראו תראו מי פה. האידיוט של השכבה." שמעתי את קולו של ג'יימס והסתובבתי אליו.
"תעזוב אותי ג'יימס. אין לי כוח אלייך." אמרתי לו מקווה שהוא ילך. הוא לא הלך הוא רק צחק.
"כמה חבל שאין לך כוח אליי. אני משער שלא התגעגעת אליי. כמה חבל שאני התגעגעתי אלייך." הוא אמר והתקרב אליי. הוא בעט לי בבטן. התקפלתי מחזיק אותה. כאב. סיננתי איזו קללה עסיסית.
"לא לימדו אותך שלא יפה לקלל?!" שאל ג'יימס ובעט לי בבטן שוב.
"עזוב אותי!" צעקתי אליו מקווה שהוא באמת יעזוב אותי.
"לא. אני לא ממש רוצה לעזוב אותך." הוא אמר לי. למה הוא עושה לי את זה? למה הוא מכה אותי? למה הוא מתעלל בי?
"למה אתה מתעלל בי?" שאלתי אותו והוא צחק. הוא צחק וחייך חיוך רחב.
"כי זה כיף הארי. אני מבין את לואי וזאיין. כיף להתעלל באידיוט גמור כמוך. חבל שזו שנה אחרונה שלנו ביחד אני אתגעגע לזמן שאני מתעלל בך. זה כיף להתעלל בך." אמר ג'יימס והכניס לי אגרוף לעין.
"כיף או לא אני צריך ללכת אז ביי ביי הארי." הוא אמר והלך, לא לפני שהוא מפיל אותי לבוץ. הוא הלך צוחק לעצמו ומחייך. אני עוד אוריד את החיוך מהפנים שלו עד שתיגמר השנה. אני נשבע. הלכתי לבית שלי ונכנסתי. "היי אמא." מלמלתי והלכתי לחדר שלי. זרקתי את התיק שלי על המיטה והלכתי להתקלח. הורדתי את הבגדים שלי ושמתי אותם בכביסה. נכנסתי להתקלח. פתחתי את המים ושמתי אותם לא חמים מידי ולא קרים מידי. הם זרמו על גופי מנקים את הלכלוך שלי. לא חפפתי. אני אתקלח שוב בערב ואז אני אחפוף. יצאתי מהמקלחת מתעטף במגבת שלי והלכתי לחדר שלי. הוצאתי בוקסר, חולצה ומכנסיים. התלבשתי. אמא שלי באה לחדר שלי. "הארי בוא לאכול." היא אמרה.
"אני לא רעב." אמרתי. באמת לא הייתי רעב. אני לא אוכל הרבה.
"הארי לא אכפת לי בוא לאכול." היא אמרה לי. אני לא רוצה מה היא לא מבינה?!
"אבל אני לא רעב אמא. אחר כך סתם יהיה לי כאב בטן." אמרתי לה מקווה שהיא תפסיק להגיד לי לאכול.
"הארי אתה לא אוכל כמעט כלום. לא אכפת לי אם תוכל רק קוסקוס, עוף או סלט אבל תאכל משהו." היא אמרה. טוב אין לי ברירה. אחר כך אני אקיא הכל.
"בסדר אמא," נאנחתי והלכתי איתה למטבח.
"מה לשים לך?" היא שאלה.
"קצת סלט." אמרתי. היא שמה לי הרבה סלט. אכלתי הכל ופיניתי כלים. "היה טעים." מלמלתי והלכתי לשירותים. מעל השירותים פתחתי את הפה שלי והכנסתי שתי אצבעות בפה. שמתי אותן על הלשון שלי קרוב לגרון והתחלתי להקיא. אם אני אוכל כל כך הרבה ולא מקיא אני מאוד משמין. אני מאוד שמן. אני לא מבין למה שלי אומרת שאני רזה מידי. אני גם לא מבין למה ג'מה אומרת את זה. אני שמן מידי והן יודעות את זה. לא היה לי את המזל של רוב הילדים. שהם לא אוכלים הרבה ואם הם כן הם בקושי משמינים. אחרי שהייתי בטוח שהקאתי את הכל או כמעט את הכל הורדתי את המים בשירותים ואת המכסה של האסלה. הלכתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה שלי עם הפנים לתקרה. נזכרתי בכיתה ט'. בליאם ובמה שעשיתי לו רק כדי לרצות את לואי בתקופה שלואי ואני היינו ביחד בסתר והוא התחיל להשתנות לרעה.
*פלאשבק*
"הנה המכוער הגיע." אמרתי ושמתי רגל לליאם ברגע שהוא נכנס לכיתה. לא התכוונתי לזה אבל זו הייתה הדרך היחידה שלי לרצות את לואי ואני רציתי לרצות אותו, רציתי מאוד.
"מתי תפסיק לאמלל לי את החיים?" הוא שאל עם דמעות בעיניים שלי. כאב לי לאמלל לו את החיים אבל הרצון שלי לרצות את לואי היה יותר חזק מהכל.
"כשאתה תעזוב או שיגמר הבית ספר. מה שיבוא קודם." אמרתי והלכתי משם. זה כאב לי מאוד.
"כל הכבוד הארי. כל יום שעובר אני רק אוהב אותך יותר." אמר לואי וכאף אחד לא הסתכל הוא נישק אותי. אני בטוח שליאם כן ראה לא כמו השאר. הם היו עם הגב אלינו צוחקים עליו והוא הסתכל עלינו בכאב.
"אני עושה את כל זה מרצון, לואי." שיקרתי. הרצון היחידי שבגללו אני עושה את זה הוא לרצות את לואי לא להתעלל בליאם. בהפסקה לואי, זאיין ואני הרבצנו לו. קיללנו אותו וירדנו עליו. הוא בכה ורץ לשירותים. רצתי לשם גם. שיקרתי שיש לי פיפי. רציתי לדעת מה תהיה התגובה שלו למה שעשינו לו. שמתי לב שהוא לקחת מהכיתה מספריים. בתא של השירותים הוא בכה וחתך. כל בדם נכנס לשירותים והוא הוריד את המים. בגלל זה הוא תמיד לובש שרוולים ארוכים ולא קצרים. כשהוא יצא מהשירותים הם הסתיר את המספריים שלו ואת החתכים. תפסתי לו בחוזקה בזרועה. סובבתי אותה והרמתי את השרוול שלו. "תפסיק לחתוך!" אמרתי בטון תקיף. לא מגיע לו לפגוע בעצמו. מגיע לו לחיות ולחתוך יגמור לו את החיים כשהוא יאבד יותר מידי דם.
"כאילו שאכפת לך, הארי. אתה בטח מת לרוץ לכולם לספר להם את זה שלליאם אין נפש חזקה וליאם חותך. תהינה לעשות את זה אבל תעשה טובה ותשאיר אותי עכשיו לבד." הוא אמר לי.
"אני לא אספר להם. אבל בבקשה תפסיק." אמרתי והלכתי משם ראיתי אותו משפיל את ראשו. חזרתי לכיתה. לואי וזאיין דיברו. שאר התלמידים התעסקו בכל מיני דברים. ניגשתי אל לואי וזאיין. לואי חיבק אותי מאחורה. "מה נשמע הארולד?" הוא שאל אותי.
"הכל סבבה." הבתי לו.
"שמח לשמוע." הוא אמר. ליאם חזר לכיתה והיה צלצול. אחרי כמה ימים ליאם עבר בית ספר ולא ראיתי אותו מאז לעולם.
*סוף פלאשבק*
למחרת כשהיה צלצול ונכנסו לכיתה המורה הגיעה עם הודעה על תלמיד שמצטרף לכיתה. "שלום תלמידים. היום מצטרף תלמיד חדש שלא היה יכול להגיע אתמול מכיוון שהוא היה חולה מאוד. הוא כבר למד בבית הספר הזה. אני מצפה מכם להתנהג אליו יפה. ליאם פיין." הייתי בשוק התלמיד שמצטרף היה ליאם.
"שלום," הוא אמר לנו. "המורה איפה לשבת?" הוא שאל. הסתכלתי בכל הכיתה והמקום היחידי הפנוי היה לידי.
"הנה יש מקום ליד הארי. הארי תלמיד טוב אז זה מעולה שתשב לידו." היא אמרה והצביעה עליי. הוא התיישב לידי. נכון יש מקום לידי אבל מאיפה היא הפליצה את זה שאני תלמיד טוב? אני התלמיד הכי גרוע שלה והיא שונאת אותי!
"הארי, אתה אמללת את חיי בכיתה ט'. עכשיו אני אאמלל את חייך בכיתה י"ב." ליאם לחש לי באוזן. אוי ואבוי לי! המורה התחילה ללמד.
המשך יבוא…
תגובות (4)
תמשיכי
תמשיכיייי ועכשייייוווווו!!!!!!!!!!!
נו למה את לא ממשיכה -,-
המשכתי :)