אני לא בת דודה שלה- פרק 64-65

כמות התגובות ירדו משמעותית, מה זה אומר?
הסיפור כבר לא כל כך מעניין?
תגידו לי אני רוצה לדעת……

~חזרה לנקודת המבט אמיליה ולרגע שבו שיחררו אותה~
״אמא״ צעקתי לה ונפלתי לחיבוקה, עם דמעות בעיניים
הזרועות החמות שלה, כל כך התגעגעתי לחיבוק המחמם והמרגיע הזה, מאז שאני ילדה קטנה אני לא מסוגלת להתנתק מאמא שלי
אולי אני כבר גדולה, אך בהחלט אפשר להגיד שאני ילדה של אמא, שהולכת איתה לכל מיני מקומות ומדברת איתה על הכל,
כמובן שלא אתייחס לעובדה שאמא שלי פשוט מגניבה, וכשאנחנו מדברות על הבנות אני מרגישה כאילו היא חברה בגילי.
אמא טובה יותר מכל חברה אחרת, יותר מאמילי, יותר מכולם.
ברור, היו לי תקופות שהייתי רבה עם אמי בלי סוף, זה לא מיוחד אצל אף אחד, לכולם יש את התקופות האלו
אך לי הם ניגמרו, ואני הבנתי שבסופו של דבר מי שהכי דואגת לך ורק רוצה טוב בשבילך זאת אמא שלך, לא חברה הכי טובה ולא החבר שלך ואני מצטערת שלקח לי הרבה זמן להבין את זה.
״ילדה שלי.. ילדה יפה שלי..״ היא לחשה באוזניי, יכולתי לשמוע את קולה השבור, היא בוכה, כל כך קשה לי לשמוע אותה במצב כזה
״בבקשה אל תבכי״ לחשתי לה בהתחננות, מנסה לגרום לה להפסיק להזיל דמעות, שמעתי צחקוק קטן יוצא מפיה, זה תמיד מצחיק אותה שאני מבקשת ממנה להפסיק לבכות.
לאחר זמן שנראה נצח, אולי אפילו יותר מנצח, התנתקתי מאמי והתקדמתי בזהירות לאבא שלי.
״מה הם עשו לך?!״ אבי אמר, פעם ראשונה בחיי שראיתי אותו בוכה, רצתי אליו הכי מהר שאני יכולה עם רגלי השבורה והכואבת וקפצתי עליו בחיבוק גדול, הוא חיבק אותי חזק בחזרה
״ אבא , אתה לא צריך לדאוג, הכל בסדר אתה רואה? לא קרה לי כלום, הם לא עשו לי כלום, הם בסך הכל רצו כסף, אני בריאה ושלמה״ אמרתי, לא הרגשתי צורך לספר לו שהם אנסו אותי, אני לא מתכוונת לספר על זה.
״אמיליה״ אמילי אמרה בוכה וקפצה אלי בחיבוק, נפלתי אחורה וקיבלתי מכה חזקה בראשי, לפתע נזכרתי בהכל, כאילו אף פעם לא נאבד לי הזיכרון
בג׳רמי, בחרם שהיה לי, השנאה, החבר שבגד בי, הכל
״אמיליה״ שמעתי אותם צועקים, ואת אמילי בוכה בצד
״אני נזכרת״ לחשתי בשקט
״מה?״ לואי אמר מבולבל
״אני נזכרת אני נזכרת!״ אמרתי מאושרת
״באמת?! גם את היום ההוא שהלכנו ביחד ללונה פארק ולידך היה נער מזה חתיך וו..״ היא התחילה לאמר אך מהר קטעתי אותה
״אני זוכרת אני זוכרת, תפסיקי להזכיר לי את זה כל הזמן!״ אמרתי צוחקת והיא גם צחקה
״אני לא מאמינה!״ אלינור אמרה וחיבקה אותי, כולם חיבקו אותי ונייל עמד בצד, מתבונן עלינו
״אני מצטער״ הוא אמר ברגע שהגעתי אליו
״על מה אתה מצטער לאב?״ שאלתי אותו מבולבלת
״הייתי צריך לשמור עלייך, אבל נרדמתי, הכל באשמתי, כל זה באשמתי״ הוא אמר, לא חשבתי פעמיים וקפצתי עליו בחיבוק
״זה לא אשמתך, הכל בסדר״ אמרתי לוחשת באוזנו, התנתקתי ונישקתי אותו בשפתיו היבשות.
כעבור מספר דקות הפפראצי הגיעו, אז נכנסנו במהרה למכונית, כולם היו במכונית אחת ורק אני ונייל במכונית אחרת
״המעריצות יצאו לחפש אותי, והם מצאו אותי בזמן שאני חיפשתי אותך״ הוא אמר, מלטף את שיערי ומתסכל בעיניי
״הם מיוחדות, זכיתם במעריצות הכי טובות״ אמרתי והוא נישק אותי, רק אז הוא שם לב לשמלה שהביאו לי
״מה זה?״ הוא הסתכל עלי בפרצוף מבולבל
״נקרעו לי הבגדים, אז הם הביאו לי את זה״ אמרתי במילמול, כמו שאמרתי, אני לא מתכוונת לספר לאף אחד מה הלך שם, לפחות לא עכשיו.
״את בטוחה?״ הוא שאל בחוסר אמון, הנהנתי לחיוב, הוא הסתכל על ואחרי דקה וויתר
״טוב״ הוא מילמל והצמיד אותי אליו בחיבוק חמים, החיבוק שהתגעגעתי אליו כל כך
———————–

~כעבור שבוע וחצי~

שבוע וחצי עבר מאז החטיפה, לפני שלושה ימים המנהלים התראיינו ודיברו על זה, אז עכשיו כל מה שיש בטלוויזיה על זה שאנחנו נאבדנו, ועל החטיפה.
אני לא מפסיקה לקבל ציוצים ותגובות באינסטגרם ובטוויטר לגבי זה, אך אני מעדיפה לנסות לשכוח מזה, ובדיוק בגלל זה אני לא מדליקה טלוויזה
בנוסף, כבר הורידו לי את הגבס והרגל שלי כמו חדשה

״בוקר טוב לאב״ נייל אמר מנער אותי
״עוד חמש דקות״ מלמלתי, שמה את השמיכה על ראשי
״אנחנו הולכים לשדה התעופה, טסים לאיטליה״ הוא אמר והורדתי מהר את השמיכה עם חיוך
״יש״ אמרתי ועברתי למצב ישיבה
״ידעתי שזה מה שיקים אותך״ הוא אמר והדביק נשיקה לשפתיי
״מתי יוצאים?״ שאלתי, מזיזה את ראשו ממני
״עוד שעה״ הוא אמר, ניסה לנשק אותי שוב אך הזזתי את ראשו שוב וקמתי
״אין לי זמן לנשיקות שלך עכשיו, אני צריכה לסדר את המזוודה שלי״ אמרתי לו מוציאה לשון, והלכתי לארון, הוצאתי את כל הבגדים, קיפלתי אותם ולאחר רבע שעה גמרתי לסדר.
נכנסתי לחדר מקלחת, התאפרתי טיפה, סידרתי את שיערי והחלפתי לטייץ שחור, חולצה דקה ארוכה בצבע לבן ומעל סוואטשר דק בצבע שמנת, לפי מה שהבנתי עכשיו קר באיטליה.
״אתה עוד לא מוכן?!״ צעקתי כשיצאתי וראיתי את נייל עדיין מסדר את המזוודה שלו, טוב לפחות הוא לבוש
״אני לא טוב בחלק הזה״ הוא אמר והצביע על המזוודה ה״מאוד מסודרת״ שלו.
הזזתי אותו מהדרך והתחלתי לסדר לו את הבגדים
״תודה בייב״ הוא אמר ונישק אותי בלחי
״לך לחפש את עצמך, אל תפריע לי״ אמרתי מתגרה בו, הוא צחק ונשכב על המיטה, צופה בי מסדרת לו את הבגדים

״אתה צילמת אותי או שאני דמיינתי?״ שאלתי כשהסתובבתי כאשר גמרתי לסדר
״יכול להיות״ הוא אמר, עשה משהו בטלפון שלו ואז הושיט לי אותו, לקחתי את הטלפון מידו וזה היה פתוח על הטוויטר, הוא צייץ:״מזל שהיא כאן, לא הייתי מצליח לסדר את המזוודה״ והוסיף תמונה שרואים את הגב שלי כשאני מסדרת את הבגדים שלו, גילגלתי את עיניי וזרקתי את הטלפון שלו על המיטה, לפתע הוא פתח את המזוודה שלי והוציא חולצה מקופלת ממנה
״יש לך שלנו? של וואן דיירקשן?״ הוא שאל מצחקק, הסתובבתי אליו וראיתי את החולצה שקניתי ב1D world
״כן, קניתי את זה פעם״ אמרתי בצחקוק
״גם יש לי קרטונים שלכם בבית, באנגליה״ המשכתי והוא צחק
״עשית חיים בלעדי?״ הוא שאל מתקרב ומחבק אותי מאחורה.
״כמובן, חיים משוגעים״ אמרתי והוא הדביק נשיקה ללחי שלי.

הזמן עבר ואני ונייל ירדנו ללובי, ביחד עם כל הבנים והמזוודות.
חיבקתי את הבנות והתחלנו שיחה
״את זוכרת הכל?״ פטרישה אמרה, הם עדין לא בטוחות בזה במאה אחוז
״כן, אני זוכרת הכל, כאילו אף פעם לא נאבד לי הזיכרון״ אמרתי, מסבירה לה כאילו היא ילדה קטנה
״בנות״ פול מעט וסימן לנו לבוא, קמנו ממקומנו והלכתי לנייל שהיה עם המזוודה שלי
״תביא״ אמרתי מסמלת לו בידי שיביא לי את המזוודה
״לא אני יחזיק לך אותה״ הוא ענה לי כמובן מאליו
״מה זאת אומרת, לא נייל זה בסדר תביא״ אמרתי, כמעט בטוחה שהוא צוחק איתי
״לא בייב, אני לוקח לך את המזוודה״ הוא אמר מתעקש והסכמתי, אני הבנתי שאין לי כאן עם מי להתווכח.
יצאנו החוצה, עברנו את המעריצות הצורחות שמתחננות לתמונה ידחפו את כולנו לוואן השחור.
הנסיעה עברה כרגיל, דיבורים, בדיחות, מכות, צרחות מבחוץ, לא היה דבר חדש.
לאחר נסיעה נחמדה, הגענו לשדה התעופה שהיה מלא במעריצות ואנשים, אני לא מבינה את זה, הם יודעים איפה הבנים לפני שאנחנו יודעים, זה בלתי אפשרי.
״לאן את הולכת?!״ לואי צעק לעברי כאשר שם לב שנאבדתי קצת, הוא תפס את ידי ועזר לי לעבור בין המעריצות הצווחות מזה שתפס ביד שלי והמעריצות התחילו לצרוח דברים כמו :״היא בוגדת בנייל, הוא בוגד באלינור? הם ביחד״ אלינור ונייל התעלמו מהצעקות, ואני השפלתי את ראשי, לא רוצה שיראו אותי.
מאז מה שקרה, מאז שאנסו אותי, נהפכתי ליותר סגורה וביישנית, כשאני עם נייל וההורים שלי אני פתוחה כרגיל, שאני עם הבנים והבנות אני גם פתוחה אך קצת פחות, עם אנשים אחרים אני ביישנית ולא לא מדברת איתם, אני נעמדת מאחורי מי שאני מכירה כשאנחנו מדברים עם אנשים לא מוכרים, וכמובן עם מעריצות אין לי ברירה ואני מדי פעם מצטלמת, אבל אני לא מתנהגת אליהם כמו פעם. אני פשוט יותר סגורה עכשיו.
״בואו איתי״ פול אמר לנו, מסמל לאן ללכת.
הלכנו כמה דקות והדענו למקום שהו שמים את המזוודות, שמנו כל אחד ואז הובילו אותנו ישר למטוס בלי לעצור בדיוטיפרי.
״איזה כיף שזה מחלקה ראשונה״ אמרתי, מתיישבת על הכיסא שלי שמול נייל
״מאוד כיף״ אמרתי, תפס את מותניי הרים אותי ושם אותי עליו
״אני יתגעגע למקום הזה״ אמרתי בצחקוק, משחקת בשיער שלו
״כן?״ הוא שאל, גם צוחק,הנהנתי וראיתי מעריצה מצלמת אותנו, קמתי במהירות מתיישבת על המקום שלי ומסתירה את פניי, נייל הבין מה קרה
״היי חמודה, לאמיליה לא כל כך נעים שמצלמים אותה, אכפת לך אם נצטלם ואז תלכי?״ נייל אמר בעדינות למעריצה, הם היצטלמו והיא הלכה
״את תיהי חייבת להתרגל לזה שוב, את נורא סגורה מאז החטיפה, מה הם כבר עשו לך?״ הוא שאל חושד
״כלום״ אמרתי במהירות, שירד מהרעיון שהם עשו לי משהו
״טוב״ הוא אמר, עדיין לא משוכנע
״כמה הופעות יש לכם באיטליה?״ שאלתי, משחקת בידית של המושב שלי
״ארבע״ אמר, כאשר הוא מסתכל על ידיי