המשך יבוא...

אני ואתה פרק 3

15/07/2014 1009 צפיות 2 תגובות
המשך יבוא...

אני ואתה פרק 3:
נקודת המבט של הארי:
הלכתי לארגז שפחות כבד. "לעזור לך הארי?" לואי שאל. אני לא רוצה שהוא יעזור לי שוב.
"לא." אמרתי.
"בסדר," הוא אמר.
"ותודה שקודם עזרת לי." אמרתי לו. הרגשתי רע לא להודות לו על העזרה. גם אם זה לואי וויליאם טומלינסון המרושע.
"אין בעד מה." הוא אמר ולקח ארגז למעבדת כימיה. גם אני לקחתי. אחרי שמתי את הארגז במעדה חזרתי ולקחתי עוד כמה דברים. לואי ניסה להרים ארגז והוא לא הצליח. "לעזור לך?" שאלתי.
"כן. תודה." הוא השיב. חייכתי ואמרתי "אין בעד מה." עזרתי לו עם הארגז וכששמנו אותו במעבדת כימיה הוא אמר "תודה הארי."
"אין בעד מה." אמרתי.
"לא רק על זה שעזרת לי עם הארגז." הוא אמר. על מה למען השם הוא מדבר?
"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו.
"אתה יודע." הוא אמר לי והבנתי על מה הוא מדבר.
"שטויות," אמרתי.
"זה לא. אני באמת מודה לך ואני באמת לא מבין למה עשית את זה." הוא אמר לי.
"אני יודע להבדיל בין הנקמה שהמוח שלי מתחיל לתכנן כפוגעים בי ומשפילים אותי לבין מה שאני באמת רוצה לעשות. ומה לעשות שלהשפיל אותך מול כולם זה לא אחד החלומות הגדולים שלי." אמרתי לו והלכתי. לפני שיצאתי מהכיתה אני חושב ששמעתי אותו אומר "אתה מדהים." אבל בטח רק דמיינתי את זה. זה מה שקורה שאני מחכה ליום שמי שלא אוהב אותי אבל אני אוהב אותו (לואי) יאהב אותי. אני מתחיל לדמיין דברים הזויים. לקחתי עוד כמה דברים. אחרי שסיימנו לעזור לגברת ג'קסון היא אמרה לנו לחזור לשיעור ספורט וחזרנו אליו. לא נורא פספסנו כמעט את כולו. "תרוצו!" אמרה גברת ג'ונסון והתחלנו לרוץ. באמצע הריצה לואי לחש לי "תודה שעזרת לי עם הארגז." לא הבנתי למה הוא אומר לי תודה. אמרתי לו אין בעד מה. אני שמח שהוא הודה לי על מה שעשיתי בשבילו. זה חשוב לי. אני והוא נפרדנו אחרי שהוא קרא חלקים גדולים מהיומן שלי מול כל הכיתה. אחר הוא נפרד ממני. אני זוכר כמה בכיתי וכמה הייתי בדיכאון אחרי זה. רציתי למות. רציתי ללכת לעולם הבא ולעזור את הסבל הרב שהורס אותי, שובר אותי ופוגע בי שקיים בעולם הזה. בעולם הרשע הזה. רציתי להתאבד. לפחות הוא לא קרא מולם את השירים שאני כותב, אם הוא היה קורא אותם הייתי מתאבד ואני לא צוחק. כבר ניסיתי להתאבד אבל לואי עצר אותי. אני זוכר שהייתה פעם אחת שג'מה הצילה אותי אחרי שהוא קרא את החלקים מהיומן שלי ובבית ניסיתי להתאבד.
*פלאשבק*
לקחתי את הסכין. כיוונתי ללב. התכוונתי ללכת. ללכת עולם הבא. לנטוש את העולם הזה. לנטוש את הסבל של העולם הזה. נעלתי את הדלת. ג'מה דפקה עליה ומרחה כמו מטורפת. היא פתחה את הדלת לפני שדקרתי את עצמי בבעיטה בדלת. אין פלא שהיא נהנית בקונג פו. היא תפסה לי את היד וזרקה ממנה את הסכין. "מה אתה עושה?!" היא שאלה בצרחה.
"אני הולך מהעולם הזה שמלא סבל. אני נוטש את העולם ששובר אותי, הורס אותי ופוגע בי." אמרתי לה בוכה. היא חיבקה אותי.
"מה איתי? מה עם לואי? מה עם כל האנשים שאוהבים אותך ושאתה אוהב אותם?" היא שאלה אותי.
"כל זה באשמת לואי." אמרתי לה.
"מה הוא עשה לך הפעם?" היא שאלה. זה לא הפעם הראשונה שהוא פגע בי מול כולם. אבל בפעמים הקודמות כשניסיתי להתאבד הוא עצר אותי, התנצל בפני והשלמנו. לא הפעם.
"הוא קרא חלקים גדולים מהיומן הסודי שלי מול כולם." אמרתי עדיין בוכה.
"הוא בן אדם רשע, מגעיל וטיפש. לא משנה מה קורה איתו ובבית ספר תתעלם. יום יבוא ותהיה מאושר ואז תראה ללואי ולכל הילדים הטיפשים שמציקים לך שאתה חזק ואתה מדהים ברמות שהם בחיים לא יהיו." היא אמרה לי ובכיתי עוד יותר. אמרתי, "לואי תמיד היה אומר לי שאני מדהים. שאני יותר מדהים מכולם בעיקר מאלה שהם מציקים לי ואז הוא שבר לי את הלב. הפעם כשהוא נפרד ממני הוא אמר לי שזה לתמיד."
"אני לא לואי. אני לעולם לא אשבור לך את הלב בכוונה או אעשה מעשה שיפגע בך בכוונה. אתה הבן אדם שהכי חשוב לי. הצלת אותי ואני מצילה אותך הארי. תמיד תזכור, הכי קל לחפש ולמצוא את השונאים שלך אבל אתה לא צריך לחפש ולמצוא אותם, אתה צריך לחפש ולמצוא את אלו שאוהבים אותך. גם אם כרגע אתה לא מוצא אותם, אתה תמצא אותם בעתיד. הם קיימים." היא אמרה לי ונישקה את הלחי שלי.
"צריך לספר לאמא." היא אמרה.
"לא! היא אמרה לי שאם אני אנסה להתאבד עוד פעם היא תגיד לי ללכת לפסיכולוג ואני לא רוצה. אני לא רוצה פסיכולוג." אמרתי לה.
"הארי כל מה שאמא עושה לנו הוא בשבילנו ובשביל שיהיה לנו טוב. פשוט צריך להגיד לה שאתה בטוח שפסיכולוג הוא לא מה שיעשה לך טוב. השיחה הזו קרתה כבר פעמים רבות איתה והיא תקרה שוב. היום." אמרה ג'מה וחיבקתי אותה.
"תודה ג'מה. עזרת לי." אמרתי לה והיא מחתה את דמעותיי.
*סוף פלאשבק*
בסוף השיעור רציתי להיות לבד. לא רציתי אף אחד. הזיכרונות הקשו עליי. הלכתי למקום שאני בטוח שאף אחד לא יהיה בו. הייתי בו לבד והתיישבתי. נזכרתי בלואי קורא את אחד החלקים מהיומן שלי. הדחקתי מהר את הזיכרון הזה. אני לא מסוגל להתמודד עם הזיכרונות האלו. קברתי את ראשי בין ידיי על הברכיים שלי ופשוט התחלתי לבכות. "אל תבכה הארי." שמעתי את קולו של לואי. הרמתי את ראשי וראיתי אותו. "לך מפה." אמרתי.
"אל תבכה." הוא אמר שנית.
"לך מפה!" צעקתי.
"אני רק בתוך הראש שלך." הוא אמר והתחיל להיעלם.
"לך מפה!" צרחתי אחוז טירוף. והוא נעלם לגמרי וככה גם קולו. הוצאתי מהכיס שלי מן כדור כזה שהוא רך מאוד כזה. אני לוחץ עליו כמה פעמים כשאני עצבני וזה עוזר לי. לחצתי עליו כמה וכמה פעמים. הכעס והטירוף נעלמו. הלכתי משם. לא טוב לי לבד. אני סובל יותר מאשר שאני עם כל הכיתה והם מתעללים בי. נכנסתי לכיתה וראיתי את זאיין מרביץ לנייל. התקרבתי אליו. "תעזוב אותו!" אמרתי. הוא הסתובב אליי.
"הארי עוף מפה. יש לך מזל גדול שאני לא מרביץ לך." הוא אמר לי. נמאס לי ממנו ומלואי הכנסתי לו אגרוף לעין. הייתי מופתע מעצמי. והוא עוד יותר. כולם הסתכלו עליי במבטים מופתעים.
"אתה לא עשית את זה." הוא אמר.
"דווקא כן." אמרתי בחוצפה. הוא עזב את נייל והתקרב אליי. הלכתי אחורה מפוחד. אולי להכניס לו אגרוף בעין ולהתחצף אליו זה לא הרעיון הכי מבריק שלי עד היום. הגעתי ללוח של הכיתה אז לא יכולתי ללכת עוד אחורה. הסתכלתי מאחוריי וראיתי את הלוח. חזרתי להסתכל על זאיין וראיתי את היד שלו סגורה לאגרוף ונעה לעבר פניי. עצמתי את עיני חזק אך לא הרגשתי כלום. אולי אני מת? פתחתי את עיני וראיתי יד מחזיקה את האגרוף שלו מאחורה.
המשך יבוא…


תגובות (2)

תמשיכיייייי

16/07/2014 00:42

המשכתי♥

16/07/2014 21:58
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך