אנחנו רק ידידים! (1D) פרק 3

–פרק 3–
אולי זה ישמע מוזר אבל ההיתי כמו סינדרלה: ההיתי עושה הכל במקום דודה רייצ'ל והיא הייתה רק מרביצה לי ואומרת שאני עצלנית.
כל ערב מייסי הייתה נכנסת לחדר שלי וההינו בוכות ביחד.
מייסי הייתה משחקת בשיער החום והמתולתל שלי ופעם אחת היא החליטה לעשות לי משהו מיוחד וצבעה לי את הקצוות בתכלת וסגול, זה דיי התאים לי כי העיניים שלי הם כחולות, אפורות וירוקות (מעורבב).
בגיל 13 אחרי שדודה שלי התעלל בי יותר מידי התחלתי לחתוך את הידיים.
אף אחד לא ידע את זה, אפילו מייסי.
לחתוך זה היה התחביב שלי. פשוט יכולתי לשבת שעות ולראות איך הדם נוזל לי על הכרית.
יום אחד דודה שלי נכנסה לחדר ואמרה לי:
"שירה היום באה אליי איזה חברה עם הבן שלה, אני רוצה שהבית יהיה נקי ושלא תתרוצצי לי בין הרגליים!"
"אוףףף! עוד פעם" התלוננתי.
"כןןןן ואין מה לעשות עד שלא תתחפפי לי מהבית ככה זה יהיה" היא ענתה.
לא יכולתי יותר לסבול את זה ואמרתי לה:
"טוב אז אני מתחפפת מהבית שלך היום!!!!"
"ואיפה מיס פינוקי תחיה?" היא שאלה.
"בטוח לא בבית המכוער והמסריח הזה" צרחתי בחוצפה.
התחלתי לארוז את התיקים שלי ושל מייסי, כל דבר שלא היה שלי אלא של דודה רייצ'ל זרקתי לרצפה.
לקראת הגעתה של מייסי מבית הספר הכל היה אסוף.
התקשרתי לאחי טום וביקשתי ממנו לעבור לחיות אצלו ואצל אישתו בבית, הוא הסכים לי בשמחה וככה עברתי לגור בעיר אחרת.
המשכתי לחתוך את עצמי עוד כמה חודשים עד שאח שלי ראה כמה טיפות דם על הרצפה בחדר שלי ושל מייסי, הוא בדק את הידיים שלי ואסר עליי להמשיך לחתוך. היה לי בהתחלה נורא קשה כי זה היה כבר מין הרגל ותמיד רציתי לחוות את הכאב הזה שוב אבל הקשבתי לאחי הגדול והפסקתי עם זה.