'אם אלה החיים' (1D) – פרק 3

בבקשה- כל מי שקראה ואהבה ורוצה שאמשיך להגיד לי למטה.
*אני מצטערת אם יהיו לי שגיאות כתיב, אני בריטית בעיקרון(: (תסתכלו בפרופיל שלי).
קריאה מהנה ♥
***
נכנסתי לכיתת הלימוד שלי, והתיישבתי מאחורה.
עם הזמן נכנסו עוד ועוד תלמידים ולבסוף המורה.
"בוקר טוב תלמידים" אמר המורה, הוא היה נראה לי ממש מוכר.
"בוקר טוב, המורה ג'יימס" אמרו התלמידים במקהלה. נפל לי האסימון, הוא היה אחד השופטים כשנבחנתי.
"היום אנו נכיר שלושה תלמידים חדשים אצלנו- הארי, קטיה ואיימי." אמר ג'יימס.
התלמידים הביטו סביבם וראו שלושה פרצופים לא מוכרים בכיתה.
"קטיה, בואי בבקשה וספרי לנו על עצמך." אמר ג'יימס.
לקטיה היה שיער שטני גלי עד אמצע הגב. עינייה היו זהובות כדבש, והליפגלוס השקוף על שפתייה רק הוסיף ללוק שלה.
"אני קטיה לנטיינס, אני בת שמונה-עשרה וחצי. באתי לאקדמייה כדי ללמוד ולחיות משחק, כמו כולם.יש לי שאיפות רחוקות, החלום הכי גדול שלי הוא להיות שחקנית מצליחה בהוליווד, ואני בחיים לא מתכוונת לוותר עליו ויהי מה." קטיה אמרה והמשיכה לספר על עצמה.
היא אמרה שאין לה איידול, והיא גם לא רוצה להיכנס לזה. היא חושבת שזה שטותי ולא נחוץ, והיא אוהבת לשמוע את כל סוגי השירים.
"תודה קטיה," אמר ג'יימס, "הארי, בוא וספר לנו על עצמך."
הארי התקדם וסיפר על עצמו.
"..אמ, וזה אני בעיקרון." הוא אמר לאחר שסיפר מי הוא ומאיפה הוא וגם דחף המון את הביטלס.
"תודה לך הארי, אחרונה חביבה- איימי" הוא אמר והלב שלי מעט דפק.
"אמ.. שלום, אני איימי, אני בת תשע-עשרה ו.." אמרתי והמשכתי לספר על עצמי.
לאחר 20 שניות בהם סיפרתי על עצמי ילדה אחת קטעה אותי:
"קיצר, כמו כל הבנות. תחסכי את זה מאיתנו, בובה." היא אמרה וסידרה את השיער הבלונדיני שלה ומרחה ליפסטיק ורוד פוקסיה.
"שר!" (cher, למי שלא הבינה. כמו שר לויד) אמר ג'יימס.
"בושה וחרפה! תני לה לספר על עצמה!" ג'יימס הוסיף.
"אבל אנ'לא רוצה לשמוע, היא כמו כל הילדות החננצ'יות שבאות 'ללמוד משחק' אבל בסוף הן יוצאות מפה לאחר שהיו להם 20 בנים בחדר." היא אמרה ופי נפער.
העיניים שלי האדימו ודמעות עמדו בהם.
"את קוראת לי ז.. ז***?" שאלתי, לא מצנזרת את המילה.
"שר, אני נשבע לך ש.." ג'יימס אמר ובאותו רגע יצאתי מהכיתה בסערת רגשות.
התיישבתי על הקיר האחורי ובכיתי חרישית. איך הפרחה הזו מסוגלת לקרוא לי ככה?
כששמעתי צעדים מתקרבים, ברחתי לחדרי ונעלתי אותו.
החדר היה ריק, ג'וסלין וג'יין כנראה בשיעורים שלהם. רק אני יושבת ובוכה בחדר.
לפתע נשמעו נקישות על דלת חדרי.
"איימי" קול מבוגר קרא לי. לא עניתי ולא פתחתי.
"איימי, תפתחי לי." הקול אמר.
ניסיתי לחקות את קולה של ג'וסלין ואמרתי: "איימי לו פה, זו ג'וסלין."
"איימי, אני יודע שזאת את. זה לואי, פתחי לי." הוא אמר.
לבסוף נכנעתי, ניגבתי את עיניי, שמתי במהירות מעט פודרה ופתחתי את הדלת.
בפתח עמד לואי עם לא אחרת מאשר- שר.