'אם אלה החיים' (1D) – הקדמה + פרק 1

קריאה מהנה ♥

הקדמה + פרק 1 –
"איימי מולטזקי" אמרה הקריינית עם רשימת התורות ביידה.
היום הגדול הגיע, זה עכשיו. היום בו אני אבחן אל האקדמייה למשחק, האקדמייה הכי גדולה בכל בריטניה.
היא ממוקמת בלונדון, ואף על פי שאני מתגוררת בלוס אנג'לס, חסכתי מספיק כסף כדי לשכור דירה קטנה בלונדון ולהיבחן אל האקדמיה.
"שמך בבקשה" ביקש אחד השופטים.
"איימי מולטזקי" עניתי בבירור. "ספרי לנו על עצמך." ביקש אחד השופטים. הוא היה בעל שיער שטני, עיניים ירוקות-תכולות. ליד כל אחד מהם היה שלט קטנטן ובו השם שלהם. לבחור הנאה קראו לואי, הוא נראה גדול ממני ב-5 שנים בערך.
"אה.. כן," אמרתי, מעירה את עצמי ממחשבותיי.
"אני איימי, אני בת 19 וחצי, ואני כל חיי משחקת. אני גרה בלוס אנג'לס אבל שכרתי דירה בלונדון. הייתי בהמון חוגי דרמה ותיאטרון, אני לא זוכרת כמה. הייתי ב-3 מגמות בבית הספר שלי- אומנות, משחק ושירה. הכי אהבתי את משחק, זהו כמעט כל חיי."
"אוקיי איימי," אמר ג'יימס, שופט אחר, "אנחנו ניתן לך סצינה, תשחקי אותה מול לואי, השופט הכי נבחר שלנו. בסדר?" הוא אמר והנהנתי.
קיבלתי את דפי הטקסט ושיחקתי אותם מול הבחור. נראה לי שאני דלוקה עליו.
לפתע לואי עצר. סימנתי לו בידי להתקדם בטקסט, אך הוא פשוט אמר:
"את מצויינת, איימי! את התלמידה הכי טובה שהייתה לנו כאן. התקבלת."
באותו רגע קרנתי מאושר, חלום חיי מתגשם אל מול עיניי.
הם נתנו לי טופס חתום וביקשו ממני גם לחתום, ולאחר מכן הם נתנו לי גם מפתח לחדר.
"את תלוני בחדר עם עוד 2 בנות. בסדר?" אמר ג'יימס והנהנתי.
יצאתי מהחדר והלכתי אל כיוון חדרי. לפתע נתקל בי בחור מתולתל.
"מצטער." הוא אמר.
"זה בסדר," צחקקתי, "אתה יודע אולי איפה זה חדר 794?" שאלתי.
"כן, זה חדר לידי וליד השותפים שלי. קומה 9, ימינה מהמעלית. גם אני חדש כאן, זה היום השני שלי כאן." הוא אמר וקרץ. הוא חתיך.
התקדמתי אל עבר המעלית, כמובן לאחר שהודיתי לו.
הגעתי אל חדרי ופתחתי אותו. היו שם 3 מיטות יחידות, ליד כל מיטה שידה.
בפינה אחת הכל היה עם פוסטרים של רוקרים מקועקעים, שחור, וצבעים כהים. איכס.
בפינה שנייה של החדר, הכל היה מלא בפוסטרים מתוקים של זמרות מהתקופה העכשיווית, ועוד כמה בובות וסוסי פוני. יאק.
הפינה שלי תהיה הכי יפה. הבאתי עימי המון דברים על מנת לקשט.
לפתע נכנסה מישהי לחדר, לבושה בבגדים סגולים-ורודים.
"הו שלום לך, אני ג'וסלין" אמרה הילדה והתקדמה אל הפינה המתקתקה בחדר.
"נעים להכיר, אני איימי." אמרתי ולחצתי את ידה. היא דווקא ממש חמודה.
"יש איתנו עוד מישהי בחדר, קוראים לה ג'יין, אבל היא עכשיו במסיבה. כלומר, תמיד. אוח." היא אמרה.
חייכתי אליה והתפניתי אל הפינה הריקה שלי.
שמתי על השידה בשמים, דאודורנטים ואת תיק האיפור שלי.
במגירה שמתי את הפלאפון, קלמר ועוד כמה שטויות.
תליתי את הפוסטרים של 'הביטלס' על הקיר. כנראה שרק אני יודעת להעריך מוזיקה טובה.
"את ביטלמאניקית?" שאלה ג'וסלין. הנהנתי לעברה.
"אני אריאנטורית." היא אמרה והתסכלתי עליה בפרצוף מבולבל. "אריאנה גרנדה, מכירה?" היא שאלה.
הנדתי בראשי. "אוח, קאט מויקטוריוס?" היא אמרה.
"אה!" אמרתי בהבנה, "אחותי צופה בזה."
"טוב, אני הולכת לקנות מעט דברים בקניון. בו-ביי!" היא אמרה ויצאה מהחדר.
הוצאתי את האזניות שלי ותחבתי אותם בתוך הפלאפון. האזנתי לשיריי הביטלס.
לפתע שמעתי נקישות בדלת. עצרתי את המוזיקה והתקדמתי לכיוון הדלת.
פתחתי אותה, זה היה הבחור המתולתל ממקודם.
"היי" הוא אמר. הבטתי בו, והשבתי: "היי, מה אתה עושה פה?"
"אני מחפש את ג'יין, היא אחות של השותף שלי בחדר, והוא מבקש לדעת איפה היא. היא פה?" הוא שאל.
"ממ.. ג'יין זאת ה'פריקית'?" אמרתי ועשיתי תנועות באצבעותיי.
"חחח, כן.. היא פריקית." הוא אמר.
"אני יכול להיכנס?" הוא שאל. "ברור" אמרתי. הוא הביט בחדר.
"אז אני רואה שאת היחידה שיכולה להעריך מוסיקה טובה" הוא אמר. צחקקתי למשמע המחמאה.
"את ביטלמאניקית?" הוא שאל. "כן" אמרתי.
"גם אני! איזה קטע" הוא אמר.
דיברנו ודיברנו ודיברנו..
"רגע," הבחור אמר, "אנחנו בכלל לא יודעים את השמות אחד של השנייה."
"או, אני איימי" אמרתי.
"ככה רציתי לקרוא לבת שלי.." הוא צחקק. צחקקתי גם.
"אני הארי" הוא אמר.
"ככה רציתי לקרוא לבן שלי! איזה קטע." אמרתי.
"שנייה, אני לא מבין, אין לך מבטא בריטי. את מבריטניה?" הוא שאל.
"לא, אני מלוס אנג'לס. חסכתי כסף כדי לעבור לכאן." אמרתי.
"אוו-אם-ג'י ! אני חולה על העיר הזאת, בכללי, על ארצות הברית!" הוא אמר.
לאחר כמה דקות בהם דיברנו והחלפנו פלאפונים, נפתחה הדלת ו..